כשהייתי בכיתה ט' היו לי הפרעות אכילה. בתוך חודשיים ירדתי 10 קילו, אבל גם גבהתי איזה 10 סנטימטר אז לא שמו לב. וכמו תמיד, כתבתי על מה שהציק לי והפחיד אותי… אז בבקשה:
הברבור
היא ישבה בחדר ההלבשה הזעיר, שמוטה על הכיסא כמו בובת קש. רגליה רעדו מפחד ומעייפות, והעיינים נעצמו מעצמן. בלה הכריחה את עצמה לקום ולגשת לשולחן האיפור הקטן. היא הייתה קטנת קומה ועורה היה חיוור כמו המוות עצמו. היא ניראתה כל כך עדינה ושברירית שנדמה היה כי משב הרוח הראשון יעיף אותה, ויסחרר אותה כמו עלה שלכת.
בלה הביטה בדמותה המשתקפת במראה. היא נגעה בראשה המגולח למשעי ודמעות הציפו את עייניה.
"בלה, את מוכנה?" נשמע קולה של המורה למחול מבעד לדלת.
"כמובן" ענתה בלה, בעודה מורידה את הפאה השחורה ממתלה הכובעים, וחובשת אותה על ראשה.
המורה נכנסה לחדר, כשהיא מביטה בחיבה בתלמידתה האהובה.
בלה הייתה רקדנית מוכשרת, ומראה העדין תרם לתפקיד אותו קיבלה. כשמאדם פיורט הבחינה בדמעותיה של בלה, היא ניגשה אליה והניחה יד על כתפה.
" אל תדאגי. את רוקדת מצויין, והתפקיד פשוט תפו…" המורה נעצרה כשהבינה מה אמרה.
בלה רקדה את תפקיד הברבור. ברבור חלש שמת, בסופו של דבר.
מוות היה נושא רגיש אצל בלה. נושא שהיה קרוב מאוד לליבה.
"בלה, אני מצטערת. אבל אני יודעת שבסוף הכל יהיה בסדר" אמרה המורה.
"אני יודעת. אבל אני מפחדת שזה יהיה הסוף. אני מפחדת שזו תהיה הפעם האחרונה" היא אמרה בשקט, בעודה מנגבת את דמעותיה.
המורה יצאה מחדר ההלבשה בלב כבד. היא דאגה לבלה. עורה היה חיוור, ותחת עייניה הצטיירו צלליות כהות. תאבונה היה חלש. שיערה נשר והיא החליטה לגלחו. גופה הלך והצטמק לנגד עייניה.
עם הזמן, בלה פארקר הפכה לדמות מחלום בלהות, עם עור בלבד שהיה מתוח על עצמותיה.
בלה ישבה בחדר ההלבשה, והחזיקה בידיה זוג נעליי בלט מרופטות. היא תיקנה אותן עשרות פעמים, והן ליוו אותה נאמנה כבר כמה שנים. היא קשרה את נעליי הבלט לרגליה ונעמדה על הפויינט.
"חמש דקות" נשמע קולו של הסדרן מעבר לדלת.
בלה נאנחה ויצאה בחיפזון אל מאחוריי הקלעים. המוזיקה התחילה, והיא רקדה את ריקודה בשלמות. בעודה מתיישבת על הבמה, היא הרגישה כיצד כוחה נוטש אותה, והיא נישכבה בעייפות על רגלה. המסך ירד, הקהל מחא כפיים, אך בלה לא שמעה זאת עוד. היא נחה על הבמה בחוסר תנועה ולא זזה אפילו כשקראו בשמה.
הסדרן קרא למנהל התיאטרון שהביא איתו זוג סבלים. הם הרימו את בלה בעדינות, ונשאו אותה אל חדר ההלבשה, אך המאמץ היה לשווא. עורה כבר הספיק להתקרר מעט, ועייניה הכחולות פעם היו עתה מזוגגות.
מדאם פיורט עצמה את עייניה של בלה. היא ניגשה לשידה שלה, והרימה ממנה דף מקופל. כשפתחה אותו, זיהתה מייד את כתב ידה של תלמידתה.
"לקחתי את הבת שלך,
את החברה שלך,
את הידידה שלך,
את התלמידה שלך,
ואני לא מתכוונת להחזיר אותה בקרוב,
ואולי אפילו אף פעם לא.
שלך,
האנורקסיה."
~~~
הם קוראים לזה "הפרעות אכילה". הם מאשימים את ההורים שמציבים סטנדרטים לא אנושיים, את המדיה שתומכת באידיאל יופי אחיד. הם מאשימים את חברות הצעצועים, ואת הלחץ הנפשי שלהם נתונים אנשי העולם המערבי.
אני כל כך אוהבת שזה קורה. כשתובעים את היצרנים של בובת הברבי על פרופורציות גוף לא מאוזנות, וכשאוסרים על חברות על להשתמש בפוטושופ על דוגמניות. אני פשוט יושבת מול המחשב ומחכה. מחכה שיקומו הבלוגרים הצדקניים והאמהות המודאגות, וראשי ממשלה שמתלוננים על המצב הנוראי.
והרי הבעיה הרבה יותר עמוקה מזה. הרי הבעיה היא לא המדיה, אלא החברה שמאכילה אותה.
למה שנקח אחריות אם אפשר לקרוא לזה "מחלה", להאשים גורמים גדולים יותר ולהתנער מכל האשמה שמופנות כלפינו בתנאי שגם אנחנו קורבנות?
אז אני אסביר לכם למה לא. כי שוב, זה כמו העיניין עם ההתאבדות. כולנו מרגישים כלכך רע כשזה קורה למישהו, אבל בסופו של דבר מוצאים אחרים להאשים. לי, בשונה מהרבה אחרות היה מזל פאקינג פנומנלי. כשאני התחלתי להראות כמו שלד, החברות שלי באו אלי פעמיים ביום, ישבו איתי והכריחו אותי לאכול.
ואז יש את אלו, שהציפיות שלהן מהחיים שונות משלי. "אז אני ארעיב את עצמי ואז, אולי, מישהו יחשוב שאני יפה. ואני אתפרסם. והעולם יהיה מקום יפה יותר". הרי היית יפה גם לפני, זו העובדה שאת טיפשה כמו כפכף ממוצע גורמת לך להקשיב לכולם. ולמה מי בכלל קבע שמידה 0 זו שלמות? מי? העורך של ווג לא יבוא ללוויה שלך כשהסטנדרטים ההזויים שלו יהרגו אותך.
ותנחשי מה? את תהי מהממת גם בתור מידה 4. ו6. את תהי מדהימה כל עוד תאמיני שאת כזו, כל עוד זה מה שתקריני. יופי אמיתי בה מבפנים, לא מהטיקט על המכנסיים. לכי למראה, תסתכלי דקה. האושר לא נשקף מהמספר על המשקל, לא יהיה לך כוח לחייך אם תשקלי כמו דחליל. זה לא יתן לך כלום.
להם לעומת זאת זה יכניס כסף לכיס. הם יסתכלו ויבינו- הסטנדרטים שלנו כלכך שווים, בנות הורגות את עצמן בשבילם. איזה כיפ. וזה יהיה בסדר!
אבל אז יקום איזה מתחסד ויזעק שזה לא. והשיח הציבורי יופנה לזה, אבל רק לרגע. כי אז תצא קולקציית החורף ודוגמניות מקלוניות שעל עצמות הלחיים שלהן אפשר לחתוך תפוחי אדמה יעלו על המסלול. והן ילבשו בגדים מסוגננים ומדהימים, יפים כלכך, שהם יראו טוב רק על קולב. או עלייך, במקרה ותהי מידה 0, אבל מה באמת ההבדל?
"הפרעות אכילה" זו לא המחלה שלך, או של המאה ה21, או של נערות מפונקות.
זו מחלה תודעתית שצמחה מתוכנו.
אבל רי כלכך פשוט להאשים אחרים,
אם קיים לזה מינוח רפואי והסבר ארוך ומפורט.
איזה כיפ להיות אנורקטית, בעולם שבו קולבים כמוך נחשבים ליופי.
שלכם,
חדקרן מקלונית במקצת.