זו הפעם הראשונה שבחרתי לקרוא ספר מבלי להציץ בגב הכריכה ולקבל רקע מקדים על מה שמצפה לי.
והיה למה לצפות. שום דבר לא הכין אותי לספר שטומן בין דפיו כל כך הרבה כאב ורגישות.
"טווס בחדר מדרגות" הוא ספרה השני של גלית דיסטל אטבריאן. סגנון הכתיבה של גלית קולח ומפתיע.
הדרמה הנבנית לכל אורך הסיפור מתוחזקת בהומור שנון. הטקסט מתובל בחריפות במינון הנכון והרעיונות מקוריים.
ההפתעה הראשונה שציפתה לי – שמותיהם של גיבורי הספר: איב, סאן ולורן. שמות שנלקחו היישר מעולם האופנה.
שמות בעלי ניחוח ממכר ואירופאי. אבל איב, סאן ולורן נושאים את שם המשפחה עמיזדה. נקודת הפתיחה שלהם היא לא אחרת מדירת שלושה חדרים עגומה ברמת גן. רחוק מהחלום הנוצץ ומהריח המפתה.
"נדמה לי שאני, אחותי ואחי לוקחים את הגביע הקדוש של הרשימה החלקית של השמות שפרשתי פה וגם את הגביע הקדוש של הרשימה המלאה, כי עם כל הכבוד לבברלי פיטוסי או לסטייסי אוטמזגין
או לאמלי ברוק אלמוזנינו, אף אחד לא יכול להתכחש לשלמות שבשמות שלנו.
איב סאן ולורן עמיזדה. מופת של פרובינציאליות וחוסר מודעות, החלומות באוויר והראש באדמה, בעיר מהבושה, אגב." (עמ' 14)
"טווס בחדר המדרגות" מסופר דרך עיניה של איב, המתארת את הדרמות שהתחוללו במשפחתם. הוריהם מעולם לא היטיבו עימם וגם בחייהם כבוגרים, נאלצים איב, סאן ולורן להתמודד עם הקושי והמטען הלא פשוט שהם גוררים מילדותם. כל אחד מהם חי עם השדים שמתרוצצים בנפשו. עם כל השוני בין השלושה – אפשר למצוא דימיון בכך שכל אחד מהם "שרוט" באופן כלשהו.
איב עמיזדה, האחות הבכורה, רווקה בת 43, עובדת סוציאלית, המדריכה קבוצות סיכון מטעם העירייה. מוזרה מעט, כמהה לקשר, אך חסרת ניסיון וביטחון בקירבת בני המין השני.
"בארץ את יכולה להיות איב רק אם מנגנת בס באיזה הרכב ג'ז שמופיע בקריות ומחבבת קומיקס ולובשת חצאיות משובצות ונעלי פלדיום. רק אז את יכולה להיות איב, אמנם בלתי נסבלת, אבל בכל זאת איב.
מה שאת לא יכולה, זה להיות ילדה שקוראים לה איב בדירת שני חדרים וחצי ברמת גן מעל פיצוחי שאול כשלהורים שלך קוראים לבנה ומיכאל עמיזדה.
אין גרוע יותר מלהיות איב עמיזדה". (עמ' 31)
סאן (סאני) עמיזדה, האח הצעיר. צעיר מלורן בשלוש שנים. אינו עובד ומקורב לרב המקומי. נשוי לרחלי ואב לתינוקת בשם: אושר.
"הוא מוזר במידה, מפוזר במידה, מפוספס מאוד, לוקה בשנאת אדם כוללת שנובעת מטעמים בעלי גוון אקזיסטנציאליסטי, הוא מאוד עצלן ולכל רמות אי-התיפקוד שלו קיים הסבר פילוסופי מעמיק,
וגם אם לא היה הסבר כזה, זה לא היה מזיז לו. באופן שהפתיע את כולם הוא התחתן עם רחלי. רחלי היתה פעם מלכת החן של קריית אונו ואין שום חן בזיווג שבין שניהם, גם לא חן של הפכים נמשכים.
לבת שלהם קוראים אושר, היא תינוקת." (עמ' 15)
לורן עמיזדה, האחות הצעירה בשנתיים מאיב. מתרועעת עם בחורים צעירים ומזדמנים ופרודה מבעלה איציק. מגדלת לבדה את בתה המתוסבכת קשרל (ילדה ששמה כשם הבושם המוכר, הנושאת בנוסף, גם את השם: טובה).
"לורן שונה מאוד ממני ומסאני, גם במראה. היא בהירה יותר, ולמרות שהיא אחותי הקטנה היא גבוהה ממני בהרבה. היא היתה ילדה יפה מאוד, כל כך יפה שהשם שלה לא נראה מגוחך עליה, הוא התאים לה.
היא גם הילדה היחידה שאבא שלי, מיכאל עמיזדה, כינה בשם חיבה – לורנה.
לי ולסאני הוא היה קורא קמבודיה וביאפרה, לא זוכרת מי היה מי, זה בגלל שהיינו כהים יותר וכחושים יותר מלורן וגם בגלל שבשנות השבעים הראו תמיד בחדשות ילדים מורעבים שחיים שם
כדי שהאדם הלבן יבין שצריך לגמור מהצלחת". (עמ' 16)
הקשר בין שלושתם טעון ומסובך והעניינים מחריפים כשאביהם שם קץ לחייו. האירוע הטרגי מתרחש לנגד עיניהם ומעורר מחדש את מה שהם קיוו לשכוח.
גלית דיסטל אטבריאן מאפשרת לכל אחת מהדמויות לפתוח את תיבת פנדורה האישית ולאוורר את מה שהיה נעול בה עד כה.
הסיפור סוחף כבר מהעמוד הראשון. הדמויות מרתקות בניואנסים הקטנים ו"המטורפים" שלהם. בין הסצינות הקודרות צץ מדי פעם איזה שם משונה בעל קריצה מחוייכת.
סיימתי לקרוא את הספר בערב אחד. 476 עמ' שגרמו לי להישאב פנימה.
וכמובן, הסקרנות לגלות מיהו הטווס שעל שמו נקרא הספר ולמה הוא נמצא דווקא בחדר המדרגות.
אני מזמינה אתכם לקרוא ולהכיר את משפחת עמיזדה. יהיה מעניין.
"טווס בחדר מדרגות" – גלית דיסטל אטבריאן, הוצאת זמורה ביתן, 2014.
________________________________________________________________________________________________________________________
אהבתם את הפוסט? מוזמנים להירשם כעוקבים לבלוג שלי.
פשוט ליחצו על הכפתור: עקבו אחרי…