על הנאה וגאווה

ברגע של אי שפיות זמנית, בעודי נישאת על גלי האופוריה של הצלחת ארוע פתיחת העונה בגינה העירונית שלי, הזמנתי את חברותי למועדון הטועמות לערב סושי בגינה. שנייה אחרי שסגרנו מועד ופורמט הרגשתי את החרטה (והחרדה) מעבירה גלי קור בגבי, ונדרשתי לעבודה מאומצת עם עצמי כדי לא רק לעמוד בכבוד במשימה אלא בעיקר – ליהנות ממנה. סיפור עם סוף אופטימי.

הבוקר התחיל בחנות הדגים בשוק הכרמל, שמונה ורבע בבוקר, ארוע נדיר ובלתי סביר לכשעצמו בשבילי. למעשה הביקור בחנות הדגים התחיל עוד קודם, כמה ימים לפני כן, כאשר התבהר לי פתאום שזה כבר כאן, כלומר: הן מגיעות השבוע. ההזמנה נולדה מתוך תחושת מסוגלות שאינה בהכרח מבוססת וכדי לשמור על כבודי בחבורה מבלי להוריד את רמות הארוח שחווינו עד כה, הזמנתי לסושי. ידה ידה ידה ואני בחנות הדגים.
הסיפור שלי עם דגים הוא קצת מורכב: בילדותי המוקדמת ביליתי את חופשות הפסח בבית סבתי עליה בשלום, ולשמחת הילדה הקטנה שהייתי באותם ימים היו משייטים באמבטיה שלה דגים גדולים כסופים. חלפו כמה חופשות עד שעשיתי את ההקשר בין היעלמות הדגים בצמידות מטרידה לליל הסדר לבין המנה האהובה עלי שהוגשה בו. גם כשהדגים הפסיקו לשייט באמבטיה והעתיקו את משכנם לבריכת נירוסטה בסופר השכונתי המשיך בתוכי הקונפליקט המוכר לכל מי שנמצא על גבול הצמחונות אבל לא חוצה את הקווים.

כשנתח הסלמון שוכן לבטח במקרר, המשכתי לתחנה הבאה, שם התמודדתי עם שדים מן העבר הקרוב וצויידתי בהמלצה המרנינה ליהנות מהחיים ומהרגע עד כמה ככל האפשר וכמה שיותר. ובינינו: מה מתאים יותר להמלצה הזו מאשר ערב עם חברותי למועדון הטועמות?
ביני לבין תחילת הערב הפרידו כמה שעות של משימות אינספור, שהדרך היחידה לעמוד בכולן היא לנשום עמוק ולהתמקד בכל אחת בזמנה. השתדלתי להיות משימתית וממוקדת מטרה, אבל כמובן שמשימות זלגו זו לתוך זו. כך מצאתי את עצמי מעצבת עם צעירתי הזמנה למסיבת בת המצווה שלה (בעוד פחות משבוע, למי ששואל, נושא לפוסט בפני עצמו) ומתקנת בסשן טלפוני ארוך ומייגע פרוייקט ממש דחוף תוך שאני משתדלת מאוד לא לשרוף את סיר האורז העצום עליו מבוסס כל ערב הסושי. כנגד כל הסיכויים עמדתי בהצלחה בכל המשימות. אולי כי לקחתי את ההמלצה מהבוקר ברצינות.

דורית ומירה הפציעו ראשונות, בשתי מכוניות. בכורתי, שהיתה בתצפית החוצה, שמחה לבשר שהגישה החיובית שהזכרתי כאן פינתה להן שתי חניות ברחוב מוכה אתרי הבנייה וחסר מקומות החנייה בו אני גרה. חוקיות, כשרות למהדרין וממש קרובות. אחריהן הגיעו מרב והדס, עוקבות אחרי הגרגרנית בחיפושי החנייה. ההפתעה היתה גדולה כשכולן דיווחו שמצאו גם הן חנייה – חוקית, מרווחת וקרובה. מכאן כבר היה ברור שהשמש זורחת על הארוע למרות שכבר ערב. ענת הגיעה, מצויידת בסל מלא מצרכים והפעילות במטבח צברה תאוצה. את יפעת, שהתאמצה והגיעה בהמשך, כבר הפניתי לחניה המוסדרת של שכנתי, אותה שיריינתי מראש כמה ימים קודם לכן, פשוט כי לא היה לי נעים להשתלט על כל החניות ברחוב. הוויטרינה בסגנון עדות פולניה בפינת האיקאה בביתי נפתחה שוב ושוב, ממנה נשלפו כלים שלא ראו אור שמש מאז שוכנו בה, שולחן העבודה במטבח שלי לא ידע שכל כך הרבה ידיים עובדות ופנים מחייכים יכולים להצטופף סביבו, ואפילו חתולתי הגימלאית (בת עשרים בשבוע הבא, בלי עין הרע) הרימה מדי פעם את ראשה מהסלסלה שמול מרכז ההתרחשות וזרקה 'מיאו' שהיה ספק תלונה ספק ביקורת. כמו תמיד, בקבוקי יין נפתחו ונמזגו (כרמל פרייבט קולקשן ברוט רוזה, כרמל פרייבט קולקשן ויונייה 2011, כרמל אזורית ויונייה 2010, כרמל אזורית גוורצטרמינר 2011, כרמל ריזלינג קאיומי 2010), סיפורים ושנינויות הופרחו לאוויר בעוד מקלות האכילה מטפלים בחלק הקולינרי של הערב. כל מה שמרכיב ערב של חברוּת מקרבת ואינטימית של קבוצת נשים.

אין הנחתום מעיד על עיסתו, גם אם היא אורז דביק. בשבילי הערב הזה היה עוד צעד משמעותי במסע שלי אל עצמי. לראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי מארחת, לא הייתי לחוצה למרות שהיו לי כל הצידוקים האובייטיביים לכך. הרגשתי גאווה בביתי, שלכל הדעות רחוק משלמוּת עיצובית אבל הוא כולו מי שאני, ובבכורתי שלקחה חלק בהכנות ולאות תודה והערכה הוזמנה לקחת חלק בארוע. שמחתי בחברותי שנהנו מחלקת האלוהים הקטנה שלי, מהטבע העירוני שלי בלב הכרך הסואן ובעיקר – הקפדתי לשמר ולזכור את תחושות הנועם וההתמלאות שהתפשטו בתוכי כדי שיהיו לי לעזר בימים פחות שמחים, אם יגיעו. בעודי עומדת במטבח, מפנה שאריות, מרוקנת צלחות ושוטפת הר כלים אימתני, יכולתי לחוש את החיוך הפנימי שלי מתרחב שוב, ממלא אותי בשמחה ובהכרת תודה. ההמלצה שקיבלתי בבוקר נראתה לי באותם רגעים הדבר הכי נכון לי, הכי אמיתי. ידעתי שזה לא פשוט אבל חשוב עבורי מאין כמוהו. אולי, בעצם לכל אחד מאיתנו.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.