על החיים ועל המוות. בוקר בשלוש מערכות

יש משהו במוח שבדקות הראשונות הוא לא קולט. כאילו הוא כבר הבין, אבל נלחם עכשיו בכדי להחזיק אותך עוד רגע בעבר. בכיף, בטוב, בעולם המוכר לפני שהוא הופך כאוטי. ואז זה משתחרר והוא מתחיל להפעיל אותך.

אקדח שיורה במערכה ראשונה

"אם במערכה הראשונה תלית אקדח על הקיר, עליך להשתמש בו במערכה הבאה. אחרת אל תתלה אותו שם."

 (אנטון צ׳כוב)

מערכה ראשונה: אקספוזיצה

היום החלטתי לפתוח את הבוקר בים (עוד יום שגרתי במשרד). כשהגעתי אל החוף, תכננתי מיד איזו תמונה אצלם ואעלה לאינסטגרם, כדי להשוויץ בים המדהים שתפשתי וגם, כדי לשתף באושר הגדול. אבל כשהגעתי קידם את פני שלט חדש שפתאום הופיע על קו המים, שלא היה שם קודם.

אקדח שיורה במערכה ראשונה
אקדח שיורה במערכה ראשונה

האמת שהתבאסתי. גם כי הים היה שקט וזה היה ממש לא קשור, אבל גם כי זה הרס לי את הפריים בפרט ואת הנוף בכלל. הייתי צריכה לחשב איפה לשבת כדי שהשלט הזה לא יהיה לי מול העיניים, כי מי רוצה לשבת מול ה ״ממנטו מורי״[1](memento mori ) הזה עכשיו? אז זזתי הצידה רחוק מהשלט שמחה וטובת לבב, בדיוק כשהטלפון צלצל וחברה אהובה הייתה על הקו. איזה כיף לשבת על החוף, נוצצת משמן שיזוף ולפטפט עם חברה טובה על דברים סתמיים כמו הספר ״העולם של האתמול״ של סטפן צווייג שהמתין לי בתיק, על השואה, על ההתבהמות של ימינו ועל מוות. כי מוות הוא מן נושא שיחה יומיומי שכזה ביני לבינה. ולחשוב שלפני רגע השלט הזה הפריע לי. תוך שאנחנו מפטפטות אני קולטת שמשהו קורה במים, תכונה לא רגילה.

מערכה שניה: המכשול

מישהו טובע עכשיו שלושה מטרים ממני והשעה רק תשע בבוקר.

זהו. רגע אחד. זה כל מה שנחוץ על מנת שהעולם יתהפך.

יש משהו במוח שבדקות הראשונות הוא לא קולט. כאילו הוא כבר הבין, אבל נלחם עכשיו בכדי להחזיק אותך עוד רגע בעבר. בכיף, בטוב, בעולם המוכר לפני שהוא הופך כאוטי. ואז זה משתחרר והוא מתחיל להפעיל אותך. לצלצל 101 להסביר למוקדן איפה מה ואיך, לרוץ, לחזור להרגיש את הלב דופק על 200 לראות איך הכל קורה ולשאול את עצמך למה אני? למה פה? למה עכשיו? למה בים שקט כזה ובאופן מנוגד לכל היגיון? למה?

אומרים שכשאלוהים מחליט לקחת מישהו, זה לא משנה איפה ואיך. אבל היום, אלוהים כנראה לא לקח בחשבון שיהיו בחוף אנשים נמרצים ונחושים שעשו הכל בכדי לעזור לאיש עד שהגיעו אנשי ההצלה (בהמוניהם כאילו זה היה מינימום אירוע רב נפגעים.)

אבל אולי אלוהים בכלל לא התכוון לקחת אותו. אולי העניין היה מכוון כלפינו, אלה שהיו בחוף. אולי הוא בכלל כיוון אלי כדי להגיד לי משהו.

כן, בטוח שלזה הוא התכוון. אבל אלוהים, סליחה, לא היית אומר שזה קצת דרמטי מדי בכדי להבהיר נקודה?

מערכה שלישית: הכרעה /התרה

התקופה האחרונה אצלי היא תקופה של סיומים והתחלות. בין לבין. כבר לא בישן ועדיין לא בחדש. צומת. מה שברור לי ברגע אחד, ברגע השני כבר לא כך כך ברור והחלטות שאני מחליטה זזות ומשתנות עם מחוגי השעון. ג׳ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה כשאתה מתכנן תכניות. אז אל כל התכניות שאני מתכננת, מתגנבים החיים ובנוסף, קולות לא רצויים מתוכי אך גם מבחוץ, ולכן אני חושבת שהבוקר איזו יד מכוונת ביקשה להזכיר לי כמה דברים חשובים שאולי שכחתי. כי היום יום והשגרה גורמים לנו לשכוח. ואם כבר הבאתי את צ׳כוב, הרי שהוא עצמו אמר ששגרת היום היא תהליך הרסני וממית.

זו אולי קלישאה אבל האפיזודה הזו היום על החוף הביאה איתה איזו פרופורציה. המוות הזה  שבמרחק שניים שלושה מטר ממני והקלות הבלתי נסבלת שבה הוא יכול להתפרץ אלי לחיים – חייב להביא איתו תובנות. אחרת בשביל מה הוא בא? סתם? אין סתם!

אחרי שכל העסק נגמר שאלתי את הפרמדיק שנותר בשטח מה שלום האיש. הוא אמר לי שכנראה הוא יצא מזה ואני נשמתי לרווחה ומיד התחיל אצלי בראש זמזום מהשיר של אביתר בנאי ״כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם״.  אז חשבתי שזה שיר טוב להדרן במחזה הזה שהרמתי.

כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם״  (יש ללחוץ על מנת להגיע אל השיר)

בבוקר כשיצאתי מהבית חשבתי לעצמי שהיום יהיה יום טוב והסתבר שבסופו של דבר הוא אכן היה טוב.

אלוהים, בפעם הבאה פשוט תתגנב אלי בחלום ותספר לי כל מה שאני צריכה לדעת. אין צורך במחוות גדולות, את ים סוף כבר פתחת לשניים, זה מספיק.


[1]זכור את המוות. כינוי לסוג אמנות שמטרתה להזכיר לאדם שסופו למות.

מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים
מחברת הרומן ההיסטורי ״הסלון״ בעלת עסק לכתיבה שיווקית ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳ מרצה, מנחת סדנאות כתיבה