פעם, הייתי ילדה קטנה ומפוחדת. הערצתי את הגדולים. בעיקר גברים חזקים כמו אבא שלי. זה היה מזמן. אבא שלי, שהיה איש עם עוצמות וגם אגו, כבר לא עימנו. בתקופה ההיא, כשאבא שלי עוד היה בין החיים, עבדתי עם אלכס אנסקי כמפיקת התכנית 7-0-7 בגלי צה"ל. זו היתה תכנית ששברה את שיאי הרייטינג של התקופה. אלכס, היה איש חזק ומפורסם עם אגו.
תיאטרון לאומי
היום, אני אישה גדולה-קטנה. עברתי תהליך, גידלתי ילדים, חוויתי משברים, יצאתי לעצמאות. בימים אלה, הילדה הגדולה-קטנה, פגשה שוב את אלכס הגדול. אחרי 26 שנים, אנחנו שוב עובדים יחד. הפעם, בעבודה המשותפת הוא פרזנטור ואני הסוכנת שלו. הוא, הצעיר הנצחי. אני, בגרתי. הוא עושה את צעדיו הראשונים בעולם האינטרנט. אני כבר שם עם עסק משלי. אלכס, שאותו אני אוהבת, הוא בן לאבא במאי ולאמא שחקנית. אני מאמינה גדולה בגנים. הגנים האלה שלו, מלאים בתיאטרון. הם אצלו בדם. שומעים את זה בכל נימת דיבור שלו. בכל ניואנס כשהוא קורא טקסט (הגדול מכולם). במחוות יד ובמבט, ולו הקטנים ביותר – יש דרמה. אחרי שנים בגלי צה"ל, הוא פרש ועבר לעשייה תיאטרונית בתיאטרון הלאומי "הבימה".
אלכס אנסקי מודאג ובצדק. הוא דואג לעתידו של התיאטרון הישראלי בכלל, ולזה של הבית החדש שלו, התיאטרון הלאומי "הבימה" – בפרט. למחרת יום צילומים שעשינו יחד באולפן שלנו, הציע לי אלכס להתלוות אליו לדיון פנימי עם נציגי התיאטרון הלאומי. למען הגילוי הנאות, אודה ואתוודה שעבדתי באותו לילה עד אישון לילה, על כן, הגעתי לדיון כשהוא היה כבר בעיצומו. חלק מהדוברים לא שמעתי, אלכס התמרמר על כך. (מבטיחה שכשישלחו לי תמליל של האירוע, אוסיף אותו כלינק לבלוג זה, לנוחות הגולשות והגולשים).
צעירי הבימה
אספר לכם, מה ראיתי ומה שמעתי כאורחת לרגע (שרואה כל פגע..). אנשי הבימה ומספר אורחים מתיאטראות אחרים, התכנסו בצוותא 2. זאת, על מנת לדון בתפקידו של תיאטרון הבימה כתיאטרון הלאומי. האם נכון לשמור על התואר הבומבסטי הזה "התיאטרון הלאומי", ומה עומד מאחורי המילה "לאומי". פעם, בימי רובינה ומסקין, היה לתואר זה הדרת כבוד. היום, הוא נגוע בגוון פוליטי ("המחנה הלאומי") או גוון בירוקראטי – ("הביטוח הלאומי").
באולם ישבו גילה אלמגור, עומרי ניצן, איציק וינגרטן, עודד קוטלר, פרופ' נמרוד אלוני, פרופ' אריאל הירשפלד (שהיה בין היתר גם מורה שלי לחיבור בתיכון), אילן רונן ושמות מוכרים נוספים. דיברו על התוכן, הצורה והכסף. דיברו יפה. הם רוצים לשנות, להחיות, להחזיר את התיאטרון לתפקידו המקורי כמבקר חברתי אמיץ, כיוצר חדשני, כמוביל, כאלטרנטיבה לתרבות הרייטינג. היתה גם דוברת שהגדירה את התיאטרון כמקדש החילוני (לא מסכימה איתה: יש חובשי כיפות שרואים בו מקום שלהם גם כן. אסור למדר אותם ולתת כאלה הגדרות). הדוברים דיברו לעניין. יפה ואמיץ.
הגיל הממוצע באולם הקטן של צוותא 2 נשק לשבעים. בני שבעים, מה לעשות, לא מחוללים מהפכות. איפה היו באותו יום רמי הויברגר, עידית טפרסון, אושרי כהן, אדיר מילר, מירי מסיקה, דוב נבון ודרור קרן? למה הם לא ישבו שם? מה להם יש להגיד על האכסניה הזו ששמה הבימה. מה מבחינתם עומד מאחורי השם "לאומי"? אני בטוחה שיש להם מה לומר.
בכל זאת, אני מורידה את הכובע בפני הדור הוותיק, שהתעורר לו פתאום והבין, שהוא שבוי בידי ועדי העובדים, קבור עמוק בלב ליבה של תרבות הצריכה השטחית, במרכזו של טרנד הריאליטי והטלונובלה. הם התעוררו. רוצים לשנות. דיברו על יציאה לרחובות. על הפגנה המונית.
טיפ קטן ממני: לרחובות תצאו רבותיי, רק אחרי שאתם עצמכם תיצרו יצירה מקורית אמיצה וחדשנית. תוכיחו אתם לנו, שתיאטרון לאומי אינו מתחנף לקהל, אלא מוביל אג'נדה חברתית. חובת ההוכחה עליכם.
