ידיעות ספרים 2016, 213 עמ'.
מקור
אל הספר הזה הגעתי עם דעה מגובשת, ובכן, לכאורה, את הספר הראשון של מירב הלפרין בעלי לא בבית, לא אהבתי או יותר נכון, כל כך התרגזתי כשקראתי אותו, שאפילו לא כתבתי עליו סקירה. ספר מלא בסטיגמות על נשים גרושות. אין סטיגמה אחת שמירב הלפרין דילגה עליה שם. הרוב אהבו אותו והוא הפך לרב מכר בין לילה בערך, אבל אני? יש לי דעה משלי ולא משנה איך אחרים הסבירו למה וכמה הם צחקו והשתעשעו ממנו, אני סירבתי לסגת, כך שאחרי שעל גופתי המתה הגיע אלי, חשבתי לעצמי ש… אני לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשביקשתי לקבל אותו לקריאה. אני מניחה שלכולנו יש "מה חשבנו לעצמנו" כאלה. אז כאמור הגעתי אליו עם אנטי והחלטתי מראש, שמאחר והוא כבר אצלי, אני אתן לו הזדמנות הוגנת ומקסימום אנטוש, אלא שמצאתי את עצמי צוחקת בחוץ באמצע הגינה שבה עבדנו בעודי ממתינה לבן זוגי שיסיים את העבודה.
שעתיים, זה הזמן שלקח לי לקרוא אותו, כשבהתחלה פשוט לא הפסקתי לצחוק מהתאורים המשעשעים של אמה של הגיבורה. עתה בבואי לכתוב עליו, אני מבינה השם של הגיבורה בכלל לא מוזכר, היא אמא של עומר ושל מיכאלה ואשה לשעבר של עמנואל וחברה לשעבר של אביב צימרמן והבת של ציפה והחברה של טליה, אבל שמה לא מוזכר, הכל מסופר בגוף ראשון והאמת שאני בכלל לא זוכרת אם השם מוזכר בספר בעלי לא בבית. זה לא היה לי כ"כ חשוב עד עכשיו.
כאמור, לגיבורה ולבעלה לשעבר עמנואל יש ילדים משותפים ועומר הבכור מתגייס לצבא קצת לפני מבצע צוק איתן. עמנואל סובל מחרדות ומבצע צבאי כזה כשבנו משרת בשריון הוא בדיוק סוג החרדה שעמנואל נופל אליו. הם זוממים ומחליטים לנסוע לעזה לשחרר את בנם מהמלחמה בסוג של אמתלה נואשת, ספונטנית ולא מתוכננת היטב. בשניה האחרונה לפני שיוצאים לדרך, ציפה, אמה בת ה – 80 של הגיבורה מתבקשת להגיע לשדרות כדי להופיע בפני החיילים ביחד עם עוד שני עמיתים אקזוטיים בני גילה וביחד עם זמרת צעירה וידועה. ציפה הדיוה השטלתנית מצרפת את עצמה לנסיעה מבלי שהזמינו אותה.
כל הספר הזה הוא קומדיה של טעויות וצירופי מקרים והוא מתגלגל במקביל לאזעקות, לטילים ולכל השירים הישראליים של הלהקות הצבאיות שאיכשהו מתאימים את עצמם למצבים שבסיפור בדיוק משעשע. בהתחלה הספר מצחיק מאד, אבל אחר כך הוא פשוט קריא וזורם ולעיתים משעשע גם אם מה שמביא את הדמויות לסיפור הזה הוא מלחמה שלא היתה משעשעת בכלל.
בדרכה, מירב הלפרין מציגה בפנינו גם את הדרך שהעולם מסתכל עלינו ואם מדשדשים קצת מעבר להומור ולשעשוע, יש שם הרבה אמירות עלינו כעם ומדינה. איני יודעת אם זו היתה כוונתה של הכותבת להביע דעה או שזה שירת אותה רק לצורך הסיפור בלבד.
לשאלה אם כל זה משנה את דעתי על הספר הראשון שלה, התשובה היא לא. אם אקרא משהו נוסף משלה? אני מניחה שגם כאן אשמח לתת את ההזדמנות הנאותה ולגבש דעה בהתאם לאותו הספר.
גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה באדיבות הוצאת ידיעות ספרים ומועדון הקוראות של סלונה
תודה לאורית רובינשטיין
