"למה את עם שריטות על כל הרגליים שלך?" "מי מכה אותך?" "למה כל היד שלך אדומה?" "ממה את כבר מסמיקה כל כך הרבה?" וכל זה הרבה שאלות שאני סוחבת איתי מגיל שנה.
מגיל שנה אובחנתי עם אטופיק דרמטיטיס, כיף זה לא, אבל הבנתי בשנים האחרונות כשזה התפרץ והחמיר שזה קשור למצב הנפשי שלי.
אז כדי לסבר את האוזן, זו מחלת עור כרונית שלא מדבקת כלל ובשונה ממחלות עור אחרות שלי באה בהתקפים.
יש פעמים שאני יכולה להיות כל כך בדיכאון מהאטופיק, כי כולי פריחה וכולי מלאת פצעים ואז ללכת להסביר ולספר לאנשים את המצב הרגיש.
הדבר הכי נורא שאפשר להגיד לאנשים כמונו זה- אל תתגרדי. אל תכאבי. אל תרגישי.
לאחרונה, אני מבינה כמה באמת זה קשור בלחץ וכמה שהגוף שלנו מאותת ברגעי משבר וברגעי כאב. אף אדם לא יבין זאת מעולם, איך הגוף שלנו מאותת ברגעים הכי קשים ודווקא הרגעים הכי קשים הגוף קורס.
אם יש משהו שלמדתי בהיותי סטודנטית ובהיותי חיילת משוחררת מצה"ל (לפני שלוש שנים) שהחיים הם ג'ונגל.
כולנו חיים במלחמה שלנו ובהישרדות שלנו מול הטבע.
המצב הכלכלי- להרוויח הרבה כסף- ובכל זאת בחרתי הוראה וספרות.
המצב החברתי- כולנו רוצים למצוא את עצמנו עם אנשים ראויים וטובים.
המצב הרגשי- כל המלחמות שלנו מולנו עם עצמנו על רגעים שאנחנו מרגישים או לא מרגישים בנוח מותירים אותנו עם כאבים נפשיים שיכול ללוות אותנו ימים ולפעמים שעות.
זו מלחמה קיומית על הטבע ועל מי שבאמת שורד.
האטופיק לא מסוגל לשאת את כל הלחץ ולפעמים כדי למנף את עצמנו למקומות גבוהים, הכי חשוב שנרגע ושנהיה בטוב.
זה אולי המלחמה הכי קשה עבורנו, עבור אנשי אטופיק. אנחנו מנסים להרגע ולפעמים יש דברים שלא בשליטתנו.
אז איך בכל זאת כן להרגע?
1. מדיטציות.
2. ים.
3. יוגה.
4. ספורט.
5. פיתוח תחביבים והתנתקות מעולם החיצון לכמה רגעים ומהסטרס של הטלפון.
לכולנו יש את היצר הזה לשרוד בטבע, אבל לא כולם מסוגלים לשלוט בלחץ ולצערי, אותו לחץ מוביל להרבה בעיות בריאותיות ולעיתים קצת נפשיות.
אני מאחלת לנו שנדע להשתלט בלחץ ושנדע לשלוט בכאבים שלנו!
