נכנסתם מהוססים, מביטים שוב בדלת הכניסה, מייחלים בליבכם אולי מישהו מכם יעז להתחרט ויבקש לצאת עוד טרם נכנס. אני מקבלת אתכם, מתרגשת, מתלבטת אם לומר שאני שמחה לפגוש אתכם. הרי אף אחד לא באמת שמח עכשיו. אני בכל זאת שמחה, שמחה שבאתם הנה ולא בחרתם בדרך האחרת, שם יכול היה להיות קשה יותר. אני מאמינה וסומכת שאהיה לכם לעזר, שאדע לאסוף, לכנס ולהראות את דלת היציאה.. לא של ביתי.. אלא שלכם, מהקושי שלכם, מהמשבר..
אתם נכנסים אל החדר, בוחנים אותו בעיניו, מחפשים ללמוד ממנו על הצפוי, מתיישבים בספה, מי קרוב אל הטישו, מי לחלון, כדי לשאוף עוד קצת אויר לפני הרגע הבא.
אני מתחילה לדבר, מברכת אתכם שבחרתם לבוא, מזמינה אתכם להרגיש בנח, ומספרת לכם מי אני ומה אני יודעת לעשות, היי, אני זהר ואני עוזרת לאנשים להיפרד.
אני פוגשת אתכם במה שמוגדר, האירוע השני הקשה בחייו של אדם. אני פוגשת אתכם אחרי שאחד מכם החליט שהוא רוצה להיפרד. לא כי הוא באמת רוצה, לא כי היא או הוא צפה בדמיונותיו המשוגעים שזה אי פעם יקרה, לא כי הוא רוצה בכאבו, בכאבך אלא כי אחרי שניסיתם וזיגזגתם והלכתם וחזרם.. בראשכם, בליבכם, בגופכם, הגעתם הנה.. לנקודה שבה שניכם מייחלים שיהיה טוב יותר.
ברגע שהתחלתם לחוש בנח על הספה, הזזתם את הכרית לתנוחה שתתמוך בגב הדואב מעומס, שחררתם את הצעיף ששמר עליכם מקרבת יתר ואולי הגן גם למס' רגעים על ליבכם, התכופפת אתה פתאום אל השולחן ומזגת לך תה חם.
ברגע שלאחר הרגע המיוחד הזה, אני מביטה בכם ולומדת את סיפורכם המופלא, המרגש, השמור רק לכם.
המתקת את התה שמזגת לעצמך, אני כמעט בטוחה שהוספת עוד קצת סוכר מהרגיל.. להמתיק את מרות הנוכחות של שניכם כאן, בנסיבות כאלה, בהזדככותה של החלטה כזו.
ואז פתאום, מזגת גם לה, ממתיק כיודע, כמי שידע שנים ארוכות, איך היא אוהבת את התה שלה.
ואז גם אני יודעת.. כמה קרבה, כמה כח להכרות ארוכת שנים, ליכולת שלך ושלה עכשיו, לראות לא רק את כוס התה הפרטית של כל אחד מכם, אלא גם את של האחר, שאיתו אתם בוחרים שוב, להגדיר מחדש את יחסיכם. אולי הפעם בנפרד זה מזו.
והנה אתם רואים, לא רק את חלקה הריק והמתרוקן עם כל לגימה, של הכוס של חייכם, אלא גם את חלקה המלא, היכול עוד להתמלא.
לרגע אחד ולכל אלו שבאו אחריו, הלב שלי התמלא באהבה, מספיק שתשמור עלי ודי שיהיה לי ממלאותה להעביר לכם. אני מביטה בכם ויודעת, בלי מילים, שעוד לא שתיתם את כוס התה האחרונה שלכם יחד ושעוד לא תם הרצון להמתיק עוד רגע אחד משותף, לדאוג שהוא/היא יהיו בסדר, גם אחרי השלב הזה.
רציתי לומר לכם תודה, שזיכיתם אותי בזכות הגדולה להיות איתכם בשלב המשמעותי של חייכם. רציתי לומר שלימדתם אותי המון, על אהבה, גם כזו שמגיעה לסופה, על כבוד, על מיכל הסוכר הגדול המצוי בחיינו ובחירתנו מתי להשתמש בו.
מוקדש לכם בהערכה גדולה, הזוג שביקש להמתיק עוד רגע מר