עכשיו אני.

ראשית אני חשה חובה מוסרית-כלל ציבורית להזהיר את קוראי הציניקנים.

הפוסט שעומד להתגלות בפניכם מילה אחרי מילה הינו מה שנקרא.. מושי..

משמע יעסוק בתכנים מעולם הרוח-רגש- אור ואהבה!!

ראו הוזהרתם.

ובכן, מעשה שהיה כך היה.

אני, עידית, 42.5, אם לארבעה + שניים עשר.

מטופלת בקירח חנני בעל נטיה לאגרנות יתר ושכחנות. אמא שלא כאן המקום לדבר עליה, כלבה טיפשה וחתול בלי לב.

נושאת תפילה ערב השנה החדשה ומבקשת לי תנועה. מעומק ליבי אני מבקשת.

מי שעיין בכתבי המוקדמים יותר יכול היה להבין שכשאני מבקשת משהו אני לרוב מקבלת רק בוורסיה המעניינת..

מעניינת זה דיבור מאופק ועדין-עדין לדיסקו שמאפיין את חיי.

אז, החלטתי שנמאס לי להסתובב סחור סחור ולשאול, עיניי מופנות השמיימה, מה אעשה כשאגדל, מה יהיה עלי, מה המספרים בלוטו ומה יהיה ה-צבע של הקיץ הבא.

החלטתי. ובניגוד מוחלט להרגלי עשיתי מעשה.

הלכתי לגברת יועצת תעסוקתית. כבר בשיחת הטלפון יכולתי לשמוע שמדובר באישה מבוגרת ומנוסה ובעיקר נטולת סבלנות לקשקושים מיותרים.

היא הורתה לי לכתוב את קורות חיי על דף לבן. למצוא כתב יד שבע שנים אחורה ולהתייצב במשרדה.

כך עשיתי (כבר צברתי נקודת זכות, אמרה–עשיתי).

כשפתחה את הדלת אכן עמדה שם איש מבוגרת ומרשימה, ארוכה ומאובזרת נכון. שטיח קילים ענק ויפיפה ופרח היבסקוס כתום באגרטל. יש שיחשבו שאני פותה, הם צודקים אגב.. מפני שאיך שראיתי את כל הקומפוזיציה הזו הבנתי שמכאן יקרה משהו אחר.

ציירתי עץ ועוד עץ וכתבתי סיפור על תמונה של ילד מיואש שמביט בכינור המשכתי ציורים מנקודות וקווקוים וכתבתי טורי מספרים. היה שקט, הגברת עיינה בזמן הזה בקורות חיי המוזרים ולא הזיזה תו בפניה.

כשסיימתי אמרה שאין לה מושג מה היא עומדת להגיד לי.

אופס..

שאלה כמה ימים בשבוע אני יכולה ללמוד?

ללמוד??

וקבעה איתי לשבוע שאחרי.

ספרתי את הימים. סקרנית לדעת מה יגידו עלי העצים הכוכבים והגלים שציירתי. לאן יוביל אותי הסיפור על הכינור של הדוד חיים.

וגם האמת שממש רציתי שוב לראות את השטיח ולדעת באיזה פרח תחליף את ההיביסקוס הכתום של השבוע שעבר.

כשנכנסתי כל שירבוטי וכתבי היו מונחים על השולחן. פרוסים יפה.

היא פתחה ואמרה שאין לה כוונת ללטף אותי. מה??? איך אפשר שלא??

ושזה לא צחוק, אישה בגילי עם ארבעה ילדים ובלי מקצוע.. ושמה שהיה בעבר היה ואין עוד.

עכשיו הזמן החדש.

עכשיו זמן עשיה ותבונה.

היא מנתה את תכונותי, אלה שאני מכירה היטב, אבל משהו בדרך בה עשתה זאת עשה לי סדר בראש.

היא מנתה את תכונותי לא בצורה שיפוטית או בהגדרות של טוב או רע. את זה אני עושה מצוין לבדי.

היא הראתה לי איך על אף הקושי שלי להיות במסגרת אני כל כך זקוקה לה.

וכמה קשה לי לעשות יום שלם דבר אחד.

היא הפריחה את התקווה שאהיה מדענית, היי אתם במכון וייצמן לנשום, בסוף אני לא מגיעה לכבוש את המעבדות!!

היא האירה את כל נושא היצירתיות שלי בזוית אחרת. ואת הצורך שלי להיות מוקפת באנשים ולשמוע ולדבר איתם.

ועוד ועוד.

לרגעים גבה ליבי ולרגעים נעצב.

ואז. אז היא אמרה שאין לה שפנים לשלוף מהכובע..

טה-דם!

כתום, היביסקוס כתום היה באגרטל, גם השבוע, כבר אמרתי??

יש לה רק הצעה אחת. והיא היא הדבר.

לו הייתי צעירה יותר, עשירה יותר, עם בלי כך וכך ילדים אז אולי.. אבל לא.

לסמינר! לכי לסמינר וולדורף היא אמרה. ושתקה.

הרימה את עיניה ושאלה: איך את מרגישה עם זה?

איך אני מרגישה עם זה? שאני אגיד לך באמת איך אני מרגישה עם זה? שרימית אותי את עם העגילים והשטיח היפה שלך, וכל הדפים והתאורה, זה כל מה שיש לך להגיד לי? שאני? אני אישה ברוכת כישרונות וכישורים כרימון, בעלת ותק בהתחלות בלי סופים, ברעיונות נפלאים שלא התממשו, זו שהיו לה שבעה עסקים שונים אבל אין לה אותם יותר כי.. כי הנסיבות וזה וזה..

בקיצור שאני אלך ללמוד בסמינר חינוך אנטרופוסופי?? ואהיה מה? גננת??? מורה???

את כל זה לא אמרתי כמובן רק צייצתי: אה.. חלוש ואמרתי בגרון ניחר: אני לא כל כך בטוחה שאני טובה עם ילדים..

היא פקחה את עיניה רחב ופסקה נחרצות. מצוינת עם ילדים. חה, אישה שילדה ארבעה ומגדלת עוד שניים עשר.

ומגיל עשר עושה בייבי סיטר, חשבתי, ומהיום שהיא זוכרת את עצמה רצתה להיות אמא, כל תינוק מרגש אותה ושיחות של ילדים מרתקות אותה..

שני בני הולכים לבית הספר האנטרופוסופי. הנושא הזה הוא חלק מחיינו מעל שש שנים. לכמה חודשים אפילו עבדתי שם, אלה היו חודשים קסומים. כפי שהזכרתי כבר כישורי המזכירות שלי איומים, ממש, אבל להיות שם לפגוש את צוות בית הספר להקשיב להם לראות איך נעשית עבודת החינוך מתוך הסתכלות מעמיקה וכוונה רבה, כל אלה שבו את ליבי. כבר אז עלה הרעיון ללכת לסמינר ולהיות אחת מהם. מיותר לציין שכל זה מתחולל ממש בחצר הבית שלי, בתוך הכפר..

בכל יום שהייתי שם עלה הנושא הזה. בכל יום מישהו אחר שאל אותי למה אני לא מתחילה, כי זה תפור עלי.. אני הדפתי. הדפתי את האופציה להיות שייכת.

כי לא נבט עוד נבט הענווה. ההשלמה. הקבלה והוויתור.

לאט לאט הרגשתי איך בחדר הזה מול הצבה הזקנה היועצת אני משילה שנים של הסברות ותירוצים ומאבקים להוכיח לעולם ולעצמי שאני יכולה.

יכולה להמציא את עצמי כל פעם מחדש.

בלי ללמוד. בלי כסף. ולהצליח.

ולהכשל. ולמצוא הסברות ותירוצים ללמה זה לא. ואיך, איך בפעם הבאה יצא לי בדיוק.

משהו בי נותר ברור. כמו שהוא באמת. בלי פוזה. בלי רעש וצילצולי פעמונים וקישוטי חג המולד.

אהיה לומדת. ואחר כך אהיה מה שאהיה.

יצאתי ממנה. היה יום רביעי בצהרים.

משהו בי קל יותר. מתהווה. לא שמח-אופורי כמו בפעמים הקודמות כשהבנתי בדיוק מה אעשה בחיי העתידיים החל ממחר ועד נשימתי האחרונה.

לא התפוצצתי משמחה ולשם שינוי לא דמיינתי את עצמי על השטיח האדום\ מקבלת פוליצר\נובל\אוסקר. פשוט הייתי שקטה.

ביום ראשון התחלתי ללמוד בסמינר.

כשעמדתי לצאת מהבית נער הזהב מדד אותי במבטו ופסק שאני לא התלבשתי אנטרופוסופי מספיק, עלי ללבוש פרחוני ואז חלק ומתחת עוד משהו. אמרתי לו שישכח מזה.

אני לא המבוגרת מכולם שם. ואני לא היחידה שלא מתלבשת בשכבות אוורריות לא תואמות.

אני משתתפת בשעור התבוננות בטבע שנפתח בכל פעם בסיפור על נס שקרה למישהו. אני לומדת על הפעימה של העולם בטבע בגוף ובנפש. אני עוסקת בתנועה שבין הרצון למחשבה. ומחללת בחלילית. אני מציירת בצבעי מים.  אני שרה. ואני בתנועה.

למרבה הזוועה, אני בתנועה. בשיעור אומנות הדיבור הולכים וזורקים כריות ונעים במרחב, בשיעור אוריתמיה זורקים מטות ואמורים גם לתפוס אותם..

עכשיו אני.

עכשיו אני מתחילה מחדש. שוב.

עכשיו אני מרשה לעצמי להיות. להתבונן. להרים רק קצת את העיניים. באמת טיפונת משהו שמאפשר זווית של שבוע לא יותר, שם באופק הזה אני בונה.

בונה אותי.

עכשיו אני בונה אותי מחדש. לאט לאט.

בתנועה.