באין לאדם רגע שקט. באין לו זמן להניח את ישבנו על כורסא ולהניף רגליו אלעל.
באין לאדם כוחות ונדמה לו שתיכפ ממש עוד קצת יגמר לו הסוס.
אז, הו אז עולה ובאה תובנה.
והאדם, לצורך העיניין האישה, משמע אנוכי, תוהה איך ייתכן הדבר?
איך יכול להיות שבעודי אצה ורצה. ממשבר לדרמה לקונצרט לביקורת בבית חולים.
איך ייתכן שדווקא אז כשהראש כבד כבד ומאיים לצנוח מרב דהרת הסוסים.
בימים בהם אין לי ספק שאני מסתובבת כשמעל ראשי חגים במעגל דוכיפת ודררה בולבול ושחרור.
כל בעלי הכנף המוזכרים לעיל אוחזים במקורם קישוטי חג סוכות וקריסמס, פעמונים ותופי מרים.
ובעוד הלהקה המגוונת מנפנפת בכנפיה ומצלצלת בתופיה אני מתנהלת בין כאן לשם, מזכירה במקצת קרון רכבת חשמלי שנוסע במסילה קבועה נאמן למסלולו כבל מחובר לו למעלה ומתחתיו חריץ עמוק שמתווה לו דרך. משהו אוטומטי.
מקווה שיש לכם את היכולת לדמיין את הקרקס שאנוכי..
נפלאה היא התובנה.
מתגנבת אליך בדלת האחורית. בשקט על קצות האצבעות.והופ טה-דם הנה באתי!
ומה הכי מעצבן, כשהיא מכה בך, הרגע הזה בו "נופל האסימון" הרגע בו נשמעת תרועת חצוצרת הכבוד שאתה מחצרץ לעצמך, מתפעל ומחמיא לעצמך על כמה גאונית היא אותה תבונה. כמה מכוננת, משמעותית ומשנת חיים.
הרגע הזה נמשך רגע אחד בדיוק…
משום שרגע אחד אחרי, הדבר שהכי מתחשק להגיד זה: נו עכשיו באים??
כאילו שלא ידעתי את זה כל הזמן. זה כל כך מתבקש ופשוט.
הרגע הבא אחריו עלול להיות מלווה בתחושת צרבת קלה שפירושה: איך יתכן שאני כל כך עיוורת שלא ראיתי?
זה היה מונח שם לפיתחי כל כך הרבה זמן.
האם ייתכן שכ-ו-ל-ם ראו ורק אני לא?
אז בתוך הקרנבל שהוא חיי בשוטף וה-קרנבל בריו שחל בשבועות האחרונים באה אלי התובנה.
לא במקלחת. לא בשירותים. לא בשעת עומס בפקק.
לא בעודי מבשלת. לא בעודי מנגבת דמעות. לא בשעת קיפול כביסה. ולא בזמן בדיקת שיעורים.
היא לא העירה אותי משנתי. ולא הפריעה לי בשעה שאני בוחנת את פני בקפידה מנסה לאתר עוד קמט חדש, עוד שערה לבנה.
היא התגנבה מאחורי גבי במסדרון בשלוותה.
מאחר והפכתי ל"נוסעת מתמידה" בשלוותה, שם באופן מצער המיילים שנצברים אינם מקנים דבר מלבד כאב לב, אפילו לא כוס קפה בקפיטריה, ובכל זאת, אין ברירה.
פיתחתי תחביב לקרוא את השלטים שעל דלתות החדרים בעיון. זה עדיף מכל עיסוק אחר שם תאמינו לי.
בעודי עושה זאת נתקלו העיניים בשם של אישה יקרה מעברי.
אישה שאליה הגעתי ברגע של הבנה, במזל.
האישה שהייתה לי רפסודה, ונתנה לי את זוג המשוטים הראשון שקיבלתי אי פעם.
האישה שהבטיחה לי שאחיה.
זה היה לפני 17 שנים בערך. במה שנראה כעת גלגול אחר שלי.
שש שנים ישבתי אצלה בחדר. היא הייתה לי אמא. ומורה. היא הייתה אור. ושימשה כארכיון.
הייתי במחלקה כמה פעמים ובכל פעם שאלתי אם היא נמצאת. רציתי לחבק אותה.
רציתי להביט בה. להיות קצת לידה.
וכל כך רציתי שתראה אותי.
בכל פעם קרה משהו אחר. יצאה, או בדיוק נכנסה. בחופש. לא היום.
עד שביום שני השבוע היא הייתה.
כולה. יפה ואפורה. מוכרת כל כך.
החיוך והחיבוק. הריח שלה. המבט.
תראי אותך היא אמרה. את יפה כל כך. את נראית נהדר. היא אמרה.
מיד שלפתי תמונות. הגעתי אליה כשהבכורה הייתה בת תשעה חודשים…
היא התבוננה ארוכות ואמרה: הצלחת. התחתנת נהדר, וכל כך הצלחת.
אמרתי לך, הבטחתי. היא אמרה.
כן, אבל אני לא יכולתי לראות אז, אמרתי אני.
והרי התובנה: דברים לוקחים זמן.
לפעמים המון המון זמן.
קוראים לזה תהליך.
לוקח זמן לזרע לנבוט. לאפרוח לבקוע.
לוקח זמן לעוגה להיות אפויה. לבנות אמון. לשכוח.
לוקח זמן לפצע להחלים, לכאב שיגווע ויהפוך לזכרון .
לוקח זמן לסלוח.
וצריך המון דמיון. והמון סבלנות לתהליך.
כי כשחושך ולבד ונדמה כאילו צריך להמציא הכל, ליצור יש מאין, נראה כאילו אי אפשר.
והאופק אטום ואין טיפה של אור.
זוהי דרך טרשית ומסוכנת מלאה בביצות רוחשות. בתהומות בהן מתחבאות מפלצות הילדות שלנו.
אך המסע משתלם.
ולאורך הדרך לרגעים יוצאת השמש, או נובט איזה עשב בצד.
לפעמים יד מושטת או מילה.
ולבסוף מתגלה התמונה השלמה. במלואה.
בסופה של הדרך נמצא עוד עיקול. כי המסע הוא חיינו.
אבל זה לגמרי אחרת לצעוד את הדרך כשבלב הידיעה שככל שנמשיך תתבהר התמונה וככל שנתמיד תנעם הדרך.
הצלחתי. התחתנתי טוב. ויש לי משפחה נהדרת.
וזו התמונה הגדולה!
סבלנות, כי הדרך עדיין נמשכת…
עד הסוף.
תודה לרות. המורה הנפלאה שלי שבשנתיים וחצי האחרונות מעגלת אותי, ממנדלת אותי.
מלמדת אותי תהליך.
כשמציירים מנדלה חייבים מדי פעם להרחיק אותה.
רק אז נגלית התמונה, רק אז ניתן באמת לראות.