"יש לך שרירי בטן מדהימים, את מתאמנת?", לא שאלה טריוויאלית שהיית מצפה לשמוע מהמנתח שלך כשאת מונחת על שולחן הניתוחים, ערומה כביום היוולדך, במהלכו של ניתוח קיסרי, מוקפת בסוללת רופאים ואחיות, בחדר לבן וקר, אחרי 9 חודשי הריון וקילוגרמים רבים שעלו.
מיותר לציין שהשאלה נשאלה אחרי שהסכין פילחה לי את חלל הבטן התחתונה ולא הותירה כל זכר לאותם "שרירים מדהימים" כביכול. אבל שרירים לא עניינו אותי באותו הרגע. בן זוגי ואני חיכינו כבר די הרבה זמן לפגוש את העובר הקטנטן שגדל לי ברחם.
שניות לאחר מכן המנתח הראשי שאל את הצוות שלו "מה זה האיבר הזה?",
הסטאז'רים השיבו לתומם "לא יודעים".
"בסדר" אמרתי לעצמי בלב "מה הם מבינים?!".
המשפט שהגיע אחר כך מהמנתח הראשי היה משפט שקיוויתי לא לשמוע: "גם אני לא, תקראו לכירורגית המעי".
להיות נוכחת בהכרה מלאה בניתוח זאת חוויה חוץ גופית מדהימה. זה להסתכל על הכל מהצד בלי להרגיש כאב. זה לשמוע את כל "שיחות הסלון" המתנהלות בין הצוות ("ראית אתמול חדשות?" ו"אני רעב, מה נאכל היום?"). בסך הכל בני אדם עם סכין בידיים בעוד יום עבודה. ואותי זה הרגיע.
הלחץ התחיל אחרי דקות של המתנה לכירורגית המעי שהוזמנה להצטרף לחדר, לתת ייעוץ האם ה"איבר" המסתורי זה מעי שהלך לאיבוד בחלל הבטן או אולי שזה בכלל שלפוחית השתן. בבטן למודת קרבות כמו שלי יש כאוס והידבקויות. הדקות עוברות, השיחות בין הרופאים כבר לא מרגיעות. דמעות התחילו לחנוק את גרוני. "משהו פה לא בסדר. למה היא לא מגיעה?" אווירת לחץ בחדר.
בינתיים בן זוגי מחזיק לי את היד ולוחש מילים מרגיעות והמרדים, שהיה בעל מראה של בחור צעיר שנראה כאילו חזר מהודו לא מזמן, ניסה להרגיע אותי עם עוד בדיחה לא מצחיקה.
ואז היא הגיעה. המנתחת שלי עם התלתלים היפים וידי הזהב. זאת שמכירה את הקרביים שלי כבר עשור. זאת ששלוש שנים קודם לכן אמרה לי בפנים רציניות שהיא לא יודעת איך אני אצא מהניתוח ההוא שהסתבך. גם אני לא ידעתי. אבל בסוף יצאתי. והנה שלוש שנים אחרי היא "הוזמנה" לחגיגה. רק הכניסה שלה לחדר הרגיעה אותי. הנה היא פה. הכל יהיה בסדר.
תוך שניות ספורות היא קובעת: "זה לא מעי. זאת שלפוחית השתן!". כל כך שמחתי שרציתי לעשות פיפי של אושר! זאת שלפוחית השתן שלי שרצתה לקפוץ להגיד שלום. הכל בסדר. הנחת רווחה נשמעה בחדר.
המנתח הראשי מכריז בקול: "אני נכנס לרחם".
העולם עוצר.
אני מבינה שזה הרגע החשוב מכל.
שניות ספורות אחרי הבכי הכי מתוק בעולם ממלא את החדר. בכי שלא שמעתי כמותו מעולם. בכי עטוף בצמר גפן מתוק, ורוד כזה ואוורירי. אני עדיין לא רואה אותו. פרגוד ענק מפריד ביני לבין יתר הסובבים בחדר. כאשר רק בן זוגי והמרדים הלא מצחיק נמצאים בצד שלי.
בדרך אלי הוא נמסר לידי רופאת הילדים שחיכתה לו. היא שואלת את בן זוגי אם הוא רוצה לחתוך את חבל הטבור והוא מסכים בהתרגשות. עוד כמה שניות עוברות ופתאום האחות מציעה לצלם את הרגע, ואת התינוק הטרי. "וואו. וואו. מה תמונות עכשיו? תביאו אותו אלי" אני חושבת לעצמי.
הנה עוד שניה והוא כבר מוצמד אלי ללחי. ואני מרגישה תחושה חמימה, רכה ונעימה. אני עדיין לא רואה אותו.
הכל מתערבב.
אני רוצה לנשום אבל פתאום הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. אני מרגישה נורא! המון ידיים נשלחות לעבר הבטן שלי לוחצות חזק. מושכות. מטלטלות. אני לוחשת לבן זוגי שאני מרגישה נורא. המרדים מסתכל על המדדים "את בסדר. הכל צ'יל". הוא אומר ומזריק לי במהירות פיטוצין לוריד לכיווץ הרחם. עוד מזרק ועוד מזרק. אחות אחרת צועקת על בן זוגי לצאת עם התינוק מהחדר. בן זוגי המסכן לא יודע מה לעשות. אני משחררת אותו: "עכשיו הילד שלנו צריך אותך". אני נשארת על שולחן הניתוחים. הלחץ מתחיל לרדת. גם הכאב ותחושת החולשה.
ושוב חזרנו לשיחות חולין. אני נושמת. גם המנתח הראשי. גם המרדים. אני לא מאמינה לכל מה שקרה פה עכשיו. תופרים אותי. אני ממתינה בסבלנות.
זאת לא הלידה שדמיינתי. לא היה בה צירים, היא לא נמשכה שעות, לא היה בה מיילדת שאמרה "תלחצי. תלחצי". לא היה בה את המפגש המרגש בין האמא לתינוק, לא היה בה עור לעור. לא היה בה תינוק שזוחל לאמא שלו לינוק בדרך הטבע.
אבל היה בה צוות אנושי ומקצועי שכל כך רצה בשבילי שהכל יעבור בשלום. היה בה תינוק בריא ואמא בריאה. היה בה בן זוג תומך. היה בה גם מספר תמונות וסלפים. וזה כל הסיפור.
החלמה מלידה אורכת זמן. לא רק פיזית. אלא גם נפשית. נשים רבות לא מצליחות לעבד את הלידה שלהן ולמרות שהתוצאה שלה מדהימה, הטראומה שנשארת פוצעת את הנפש. כל אישה שילדה צריכה לדעת שאם היא מתמודדת עם קושי שנובע מהלידה היא לא לבד ושיש הרבה דרכים להתמודדות. אחת מהן הוא כתיבת סיפור הלידה שלה. זה הסיפור שלי.
