עטיפה יפה. נפש עייפה.

ראשון. 5:30 בבוקר.

השעון המעורר מפלח את השקט בכל השכונה ופתאום החדש של סוויפט כבר לא נשמע נעים לאוזן כמו בשעות שפויות של בני אדם נורמאליים. יותר לכיוון התרסקות סטרואיד במרכז הסלון, על הסמסונג החדשה, אם נדייק.

וגם את.. כן, את! עם אותה התחושה בדיוק.

אין שריר או עצם שלא התפקדו להפגנה של מוצ"ש בכיכר ליבך בכדי לשכנע אותך שלא לקום בשעות האלה. אפילו הצעדה למתחם השכל במעלה ראש הגנובה, הידוע בשמו ההו כה הגיוני – הגיון, לא סייעה בלבטל את הפארסה הזו שלה את קוראת אימון בוקר לגוף ולנשמה. כן, גם הנשמה המעונה גויסה לצורך הצדקת התופת הזאת. האירוניה פשוט קורסת לתוך עצמה.

ואת… עקשנית מכל סוחר עתיקות בשוק הפשפשים ואיתנה מכל מגדלור (אנשים באמת משתמשים במטאפורה הזו עדיין? מישהי ראתה מגדלור אמיתי לאחרונה?? ובלי הערות סקסיטיות בבקשה..), אפילו את מתחילה להעלות ספקות לגבי נכונות האקט המזוכיסטי הזה שעטוף במיתוג של מיטוב עצמי.

כי מה אנחנו לא עושות בשביל להראות טוב?!

לובשות קצר בקור ומחייכות. מבקשות קיסם אחרי ארוחה פיקטיבית בדמות ירקות. צוחקות. מתאפרות. עיגולים שחורים מכסות. סופרות צעדים. מדרגות. לרדת מי תעיז לנסות?

ואת?

את רק רוצה את הפידבק. את המבט מההוא שעולה איתך במעלית כל יום ויורד בקומה שלושים ושלוש. את הקללות של ההן במטבחון שנאמרות בחיבה צבועה, אבל הכי עושה לך טוב באגו ובראש. את המבטים בהשתקפות הנקרית בכל דרך ואיך את על גג העולם. את הדלתות הנפתחות והחיוכים המלטפים מכולם.

ראשון. 5:30 בבוקר. זה המחיר ועכשיו הוא מרגיש ממש ביוקר.

מתיישבת.

עוצרת שניה וחושבת על האפשרויות.

נזכרת בשכנה שנראית מעולה ולא זוכרת אותה אי פעם לובשת משהו עם גומיות. היא הלכה על האפשרות השניה. על ההגדלה. על ההרמה. על המתיחה. רבאק למה היא ככה מצליחה?

היא בטח עכשיו על מצעה מתהפכת.

אז למה לא בעצם?

ועל מה כל המהומה?

אולי את פשוט לא יודעת מספיק על פירות הקדמה?!

5:30 בבוקר עכשיו! מה את סתומה?!

תחזרי לישון מתוקה ומהר..

להתאמן אפשר גם בין לבין ואת מה שאת לא תסדרי בדם ויזע, הסקלפל יסדר.