המון השתנה. תובנות חדשות פוגשות אותי מדי יום. הבטחון בבית, בעל, משפחה – נעלם. זה כבר לא ברור. המחשבה משתקת.
38 שנים פלוס מינוס לא סבלתי אלכוהול. בשנה האחרונה נפתחתי קצת לרעיון ובחודשים האחרונים אני אשכרה שותה.
פתאום אני משוחררת יותר, צוחקת עוד יותר, נהנית בצורה מוחזקת פחות.
אני וחברתי החדשה צמודות זו לזו. עוגן חדש במציאות חדשה. אנחנו מדברות כל יום בטלפון, מתייעצות על כל תובנה ומחשבה, על כל שיחה עם האקס, על כל מורכבות שכרוכה בחיים הישנים ובחדשים. ביחד קל יותר, שני מוחות מתאמצים לפענח את הצופן.
הקבוצה כוללת המון אנשים, חלקם פעילים ממש והפרצופים מתחילים להיות מוכרים. נפגשים באירוע אחרי אירוע, פיקניק עם הילדים, מסיבה בלי הילדים, ארוחת ערב עם הילדים, ג'חנון וחמין בלי הילדים. אני עדיין לא מרגישה שייכות, עדיין כשנכנסת הולכת מהר הצידה כדי לא לתפוס את הפוקוס, אבל מעגל החיבוקים-נישוקים בכניסה גדל ובכל מפגש אני מרחיבה את ההכרות האישית עם אנשים מקסימים.
אחרי שכל הארגזים נפלו, התערבבו והתפזרו, אני מרגישה שלאט לאט אני מתחילה לסדר את הדברים במקום, דבר אחרי דבר, הסדר חדש אבל הבית אותו הבית.
מחשבה מפחידה תופסת אותי בנהיגה על הגשר של גני התערוכה. עד עכשיו החיים היו מסודרים בתבנית ברורה – בית, בעל, משפחה, ילדים. היה ברור לאן אני הולכת ומי הולך איתי. פתאום, למרות שהחיים מתחילים להסתדר, השאלה מתחילה לנקר – יהיה טוב…? מה הטוב הזה כולל? איך נראים החיים בלי הבטחון הזה??
המחשבה משתקת, מצמררת. הבטחון הזה מלווה בצורה כל כך טריוויאלית שלא טרחתי מעולם להקדיש לו מחשבה.
אני יודעת בדיוק למי אני צריכה להתקשר כדי לנסות לפוגג את האימה שהשתלטה עלי ואני משיגה חברה חכמה (כל כך חכמה!).
התשובה שלה מהממת אותי בנכונותה. היא אומרת לי שאם למדה משהו מהסיפור שלי, זה שהבטחון הזה הוא רק אשליה. כולנו מאמינים שיש לנו בטחון ומופתעים כשמשהו משתבש, והנה, במפתיע כל כך משהו השתבש אצלנו וכל הבטחון שהאמנתי שקיים בחיי התגלה כפיקציה.
סבתא שלי נהגה לאמר שהאדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק מלמעלה. כנראה שהיא היטיבה להבין את זה כבר לפני עשרות שנים.
הרעיון של לחיות בזוגיות ליווה אותי כל כך הרבה שנים שנראה לי ברור שכך יהיה גם בהמשך.
האמת היא, שדבר לא בטוח באמת. האמת היא, שיש עוד הרבה דרכים לחיות וזוגיות היא לא הדרך היחידה.
אני מודה שכשחבר אמר לי את זה לפני כמה חודשים הסתכלתי עליו בחוסר אמון. עכשיו המחשבה נראית הגיונית. אני מתחילה להבין את לחיות את הרגע, לזרום, להנות ממה שיש עכשיו. מתחילה. עדיין לא לגמרי שם, לא טיפוס של לא לתכנן קדימה, אבל הרעיון עכשיו מיודד איתי.
החיים מתחילים להתמלא בתוכן חדש ומרגש. יציב פחות. רגע, תיקון, היציבות עכשיו נובעת ממני ולא כתלות במישהו אחר.
ועכשיו, אחרי שהתייצבתי, אחרי שאני רואה כבר את האור, מגיע הזמן להוציא את הילדים מהחשיכה לאור חדש (דורש פוסט משל עצמו).