אתמול גיסתי סיפרה לי שהיא מנסה להיכנס להריון, בן זוג שלה עדיין לא מודע לזה והיא מצפה שזה יזיז עניינים והוא יציע לה נישואין. זה כל כך טיפשי בעיניי, מכל כל הרבה סיבות, קודם כל מי אמר שבן הזוג שלה יקבל את זה בשמחה? מי אמר שזה יגרום לו להציע לה נישואין? מי אמר שבמשפחה יקבלו את זה?
אני חושבת שהדבר הראשון שעבר לי בראש זה שזה לא התור שלה. שאני זו שאמורה ללדת את הנכד הראשון להורים של בעלי, שזה "התור שלי".
אני מאוד מאמינה שכל דבר בעיתו ושכשיגיע הזמן שלנו אני אכנס להריון, יחד עם זאת אני שמחה שזה לא קרה עד עכשיו, כי אני מבססת את העסק שלי, מצד שני אני מלאת רגשות אשמה שזה עדין לא קרה, ואנחנו מנסים כבר לפחות שנה.
אני כל הזמן חושבת שזה בגללי, בגלל המשקל שלי, בגלל שאני לא עושה שום דבר בנידון וזה גורם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. אולי בגלל זה כשהיא סיפרה את זה זה היה לי ברור שהיא תצליח, כי היא בריאה ורזה ובכושר, אין סיבה שהיא לא תצליח…
גם הקטע הזה של "התור שלי" – אין כאן באמת תור אז זמן, רק מרגיש לי שככה נהוג, שאם התחתנו אז הילד הבא צריך להגיע מאיתנו, לא מאחי שקטן ממני ב6 שנים ולא מגיסתי שעדיין לא נשואה…
מצד שני, גיסתי קטנה ממני ב-3 שנים ומאז שאני מכירה אותה היא רוצה ילדים ואני זו שעדין לא נכנסה להריון, איך אני מצפה ממישהו "לחכות"?
אני לא יודעת למה זה גורם לי לזה אי נוחות, אולי זה מעמיד אותי מול ה"כשלון" הזה שלי – אנחנו נשואים כבר 4 שנים ועדיין אין ילד, וזה לא שאנחנו לא מנסים, אבל תאכלס, אם נודה באמת – אנחנו גם לא מאוד ממהרים. אנחנו נותנים לדברים להסתדר – אני בונה את העסק, בעלי מחפש עבודה חדשה ואני לא מצליחה להשתלט על המשקל…
אני חושבת שאני כבר מחכה להתרגשות של כולם, של חמי וחמתי בעיקר שזה יהיה עבורם נכד ראשון. זה נשמע לי קסום ומהמם ואושר גדול לכולם. ואני רוצה את התחושה הזו…
אז חזרה לסיפור – היינו בדרך למפגש עם המשפחה של בעלי בצפון, אספנו את אחותו בדרך ונסענו, במלך הנסיעה היא זרקה כמה פעמים בצחוק שאולי היא בהריון ושנדע עוד שבועיים, שבא לה שוקולד והיא לא הפסיקה לקרוא לכולם תינוקי.
כשהגענו לשם נכנסתי לשירותים, אחרי הנסיעה הארוכה זה מתבקש… ברגע שנכנסתי ראיתי את עצמי במראה והזדעזעתי. "זו אני?"
נראתי שמנה וכעוסה. התביישתי. פעם ראשונה בחיי שהתביישתי לצאת מהחדר. לא האמנתי שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה ועם זה שאחותו מנסה להיכנס להריון הרגשתי עוד יותר אשמה שלא עשיתי עם זה שום דבר. אני עומדת במקום. לבעלי מגיע יותר טוב מזה.
אחרי כמה רגעים נזכרתי שיש עוד אנשים שמחכים להשתמשת בשירותים ויצאתי. מצאתי את עצמי שאר הערב בפינה ואפילו מאחורי העמוד שהיה שם, מושכת כמה שפחות תשומת לב.
המשפחה שלו חמודה מאוד, דיברנו כולנו וניסיתי כמה שיותר להשכיח את התחושה הזו, כי זה לא עוזר לי כרגע.
דיברתי עם בת דודה של בעלי ופתאום גיסתי קוראת לי הצידה לספר לי על מה שהדודה אמרה, בדיוק כמו שהיא תיארה שיקרה כשדיברנו בדרך, היה לנו רגע לבד והיא זרקה עוד הערה בנושא ה"אולי הריון" שלה, שאלתי אותה מה עם זה, "אתם מנסים להיכנס להריון?" היא ענתה לי שהם לא מנסים אבל היא גם לא נמנעת, אז שאלתי אותה למה היא חושבת שהיא בהריון והיא אמרה לי שהיא תיזמנה את הימים וש"יצא" שהם עשו סקס בדיוק כשהיא היתה בביוץ. הבנתי שהיא באמת מנסה וזה מאוד הפתיע אותי. אני חושבת שזה לא לעניין לקחת החלטה כזו בעצמך, בלי בן הזוג. זו החלטה משנת חיים עבור כל הסובבים וזה לא משהו שעושים באופן יזום בלי ששני הצדדים יהיו בעיניין.
לא חשוב. ככל שחשבתי על זה הבנתי שחוץ מזה שזה באמת לא בסדר לדעתי – אני מקנאה. אני מקנאה כי לה בטח יהיה קל. כי היא בטח תכנס להריון בשניה ואני "אפספס" את הזכות לתת להורים שלה נכד ראשון. כי כל העזרה של ההורים, שאנחנו אפילו קצת סומכים עליה, תלך אליה, כי היא יודעת לדרוש ובעלי לא.
אז ניסיתי להבין למה אני מרגישה ככה, הרי כל פעם שקיבלתי מחזור – הייתי בסדר עם זה. זה לא מאוד ביאס אותי… ואז הבנתי, שמאז שהייתי אצל הרופא ההוא שאמר לי שבגלל המשקל שלי אני לא נכנסת להריון – מאז זה רץ אצלי בראש כל הזמן ועכשיו כל פעם שאני מקבלת מחזור אני מרגישה אשמה ואני מרגישה שאני לא בסדר ואני לא רוצה ללכת לבדוק את זה כי הדבר הראשון שיגידו לי שזה שאני צריכה לרדת במשקל. זה לא שזה לא נכון, זה פשוט שוב מעמיד אותי מול הכשלון הזה. מול חוסר השליטה שלי.
באותו הערב הרגשתי מבואסת מאוד, גם בוקר למחרת. הרגשתי שהוציאו לי את הרוח מהמפרשים.
ניסיתי להבין למה אני לא מצליחה לשמור על התזונה, הרי משהו עוצר אותי. משהו בי עוצר אותי מלצולח את זה. אז ניסיתי טריק – מה אני "אפסיד" אם אשמור על הדיאטה? במה זה "עולה" לי? הרי את הרווח אני יודעת ועדיין, משהו שם חסום.
אז, מה אני מפסידה:
1. אפסיד את החופש – זה הדבר הראשון שעלה לי. את החופש לאכול מה שבא לי, מתי שבא לי וכמה שבא לי.
2. אפסיד את השקט – בשביל להצליח אני צריכה להיות מכוונת מטרה, להיות על זה כל הזמן, בתשומת לב מלאה. הראש שלי גם ככה עמוס, הפסקות האוכל זה הזמן היחיד בו אני לא חושבת או מתכננת או עובודת.
3. אפסיד את הכיף – אוכל בשבילי הוא לא רק משהו למלא את הבטן. אוכל מרגש אותי, משמח אותי, מרגיע אותי. אוכל זה מה שעושים כשחוגגים ואוכל זה גם מה שמעודד כשעצובים או כועסים. אוכל זה "פינוק".
4. אפסיד את הפרטיות שלי – כאדם עם משקל עודף בדיאטה כל העולם יודע. כל העולם יודע ומסתכל עליו בצורה שונה. אם אני לוקחת פחות אורז או מוותרת על הקינוח אני מרגישה שכל העיינים עלי, שכולם יודעים שאני עושה דיאטה ושאם לא אצליח אאכזב הרבה יותר מאשר את עצמי. אני סה"כ אדם דיי פרטי ואני לא רוצה שאנשים ידעו את זה, כי מניסיון עבר, כשאנשים יודעים הם מרשים לעצמם להגיב למה שאני בוחרת לאכול. הם מרשים לעצמנם להיכנס לאיזור הפרטי שלי בלי אישורי. זה יכול להיות תמים כמו "כדאי לך לאכול יותר מהסלט", זה יכול להיות מרומז יותר כמו "זה מלא שמן, אני לא הייתי אוכלת את זה" או "המיץ הזה הוא שווה ערך קלורי לארוחה שלמה" או שזה יכולה להיות בולד לגמרי, בלי טקט כמו "את בטוחה שאת רוצה לאכול את זה?" וזה רק קצה המזלג. את כל המשפטים האלו כבר קיבלתי לא פעם. ברגע שאנשים רואים שאני בדיאטה הם מרגישים "חלק מהתהליך" ומרגישים חופשי לתת לי הערות מכל כיוון אפשרי.
ומה הרווח? הרווח הוא עצום, אבל ההפסד כנראה חזק יותר. באופן מודע או לא – הוא חזק יותר.
אף אחד לא רוצה לאבד את החופש, השקט, הכיף והפרטיות שלו.
אני מנסה לחשוב עם עצמי – אם החופש של לאכול מה שבא לי יתחלף עם חופש של ללבוש מה שבא לי? או אם מתחלף החופש לביטחון עצמי? האם זו תחלופה טובה מספיק?
אם השקט של לא לחשוב על מה אני אוכלת כל הזמן יתחלף בשקט של להרגיש יותר טוב עם עצמי? יתחלף בשקט שמשחרר מכל המחשבות השליליות שעולות כל פעם שאני מול מראה? האם זו תחלופה טובה מספיק?
אם הכיף באוכל יתחלף בכיף במפגשים עם חברים? בטיולים? אם הכיף באוכל יתחלף בכיף של להרגיש טוב עם עצמי? להרגיש סקסית ויפה וחמודה – האם זה לא יותר כיף?
אם הפרטיות תתחלף בשליטה? ביכולת שלי לשלוט בגוף שלי ובכמה שאני אוכלת – זה לא יותר עוצמתי? בלהיות מלאת ביטחון עצמי ושלא יהיו לי איכפת וככה הם ישחררו? טוב הם לא באמת ישחררו אף פעם, אבל לפחות לא ארגיש כעוסה. לשחרר את הכעס – האם זו תחלופה טובה מספיק?
ללא ספק התשובה להכל היא "כן". האם אצליח להזכיר את זה לעצמי שוב ושוב? זו שאלה טובה.