בוקר אחד לא מצאתי אותה במיטה. השעה הייתה מאד מוקדמת ובדרך כלל היא עדיין ישנה בשעות האלו. ירדתי בשקט למטה וראיתי אותה על הספה בסלון, עם ספר. נאלמתי דום. הרי היא רק נולדה. כלומר, נכון, עברו מאז שבע וחצי שנים, אבל איך זה הגיוני שהבייבי שלי הפכה בן לילה לתולעת ספרים ששואבת בשקיקה את סדרת "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר המופלאה ונשאבת אל סיפורי ניל"י, החשמונאים ודגל הדיו כבר בשש בבוקר?. הלב שלי יצא אליה, גם בבוקר שאחרי, בו מצאתי אותה עם פנס במיטה שלה, רוכנת מעל ספר נוסף בסדרה. זו הייתה אחת מאותן פעמים בודדות שבהן הרגשתי שעשינו משהו נכון בחינוך. וידעתי שמכאן אין לה דרך חזרה. עולם הספרים "של הגדולים" נפתח בפניה ולמעשה העולם כולו נפתח בפניה. עולם שלם ומופלא שרק מחכה שהיא תיכנס אליו, כמו עליזה אל ארץ הפלאות.
על אף שלא באתי מבית אמיד או אקדמאי, תמיד חונכתי שעל שלושה דברים לא חוסכים: אוכל, בגדים וספרים. טוב, זה היה עוד הרבה לפני ה"ארבע במאה", גרנו במושב רחוק מהמרכז ולא היו חנויות ספרים בסביבה הקרובה, אבל היה את מוכר הספרים הנודד, שהתדפק על דלתנו פעם בחודש ושש תמיד לראות את ארנקה של אמי נפתח ורוכש לנו את מיטב האנציקלופדיות, ספרי העיון וספרי הילדים הטובים ביותר. הייתי מהילדות האלו, שתמיד צריכות לשירותים, בעיקר בזמן שמנקים את הבית. מערכת העיכול שלי הייתה בסדר גמור, תודה ששאלתם, אבל עניין אותי הרבה יותר לקרוא ערכים מ"אנציקלופדיית אביב" (!!!) על אסלה סגורה בשירותים, מאשר לעזור בסידור הכביסה חזרה לארונות (הנה, יצאתי מהארון…או יותר נכון, מהשירותים). החינוך הזה ממשיך איתי הלאה. מהיום בו נולדו בנותיי, אני מקריאה להן בכל ערב בו אני נמצאת איתן, סיפור אחד לכל אחת. בחודשים האחרונים הגדולה קוראת בעצמה "קריאה קולית", כפי שנתבקשה בבית הספר ומדהים לראות איך כל יום מצטרפת לאוצר המילים שלה ושל אחותה מילה חדשה מהספר שקראה בליל אמש. המצפון שלי שקט יותר כשהן רואות עוד תוכנית טלוויזיה מטופשת או כשאני נכנעת להן לעוד משחק באייפד, כי אני יודעת שבסופו של יום מחכים הספרים. אני יודעת שכל עוד הספרים שם, הן מוגנות. הספרים היו ההגנה שלי והמפלט שלי וכור מחצבתם של המילים מהן יצרתי את שיריי ולא אכפת היה לי כמה אקשן "הפסדתי" בחוץ, ואף השכלתי להתחמק מדימויי החרשנית/ חנונה/ ילדת כאפות, שהיום מצמידים לכל ילד שחלילה מעז לאחוז בספר וצלחתי את ילדותי בזכות אותו השפע שהגיע ממוחם של אחרים.
השנים הפכו עמוסות יותר ויותר ומדף הספרים שלי עמוס פחות ופחות. תדירות הקריאה שלי ירדה משמעותית ככל שעלתה תדירות הגלישה באינטרנט ושאר תדרי הרשת , אבל בזמן האחרון הם קוראים לי לחזור. החודש הלכנו יחד בפעם הראשונה לספרייה בישוב אליו עברנו לא מזמן. נכנסנו אליה שתינו בחרדת קודש. הילדה הסתחררה משפע ההרפתקאות שמחכות לה על המדפים ואני רק הפעלתי חזק את חוש הריח. אין כמו ריח של ספרים ולא אכפת לי להישמע מיושנת ורומנטית בין כל מורידי אפליקציות הקריאה למיניהן. המגע של כריכה רכה או קשה, החופנת בתוכה דפים אמתיים עם שורות צפופות גורמת לי לתחושת געגוע בלתי מוסברת, למשהו טוב ומנחם כמו מרק חם באמצע החורף. עמדתי מבויישת מול עשרות המדפים והכותרים שאינני מכירה עדיין והבטחתי להם ולעצמי "I'll be back!".
ועכשיו, שיר:
(בהשראת ספר אהוב על זוהר הקטנה שלי)
פטל/ לירז גרין
העייפות
תביא עמה
את שעון הקיץ
מול תריסי עיניו האדומות
של אדון מיץ פטל
ואני אשכב דומם
למרגלות
ביתו הצבעוני
ואלך שם
בין עשבי הבר
לתהות על פשרו של עוד כתם
בין מסתרי יום האתמול
שהוא כבר לא אני
