עוד 30 ימים אני נפרדת מעשור,
עשור שהתחיל בפרידה מאבי,
עשור שנגמר בלידה החדשה שלי,
עשור שבו האמנתי שאני כבר יודעת על עצמי הכל ,
עשור שבו הבנתי שאני בעצם לא יודעת כלום,
עשור שבו התאהבתי בקריירה והתמכרתי אליה כמו פרפר הנמשך אל האש,
ובדם יזע ודמעות גם נגמלתי כמסוממת הכמהה למנה נואשות,
עשור בו פחדתי פחד מוות מהקולות בראשי, צועקת שיעזבו אותי כבר לנפשי,
להסתכל במראה פעם אחר פעם, ולראות שם מתחת מישהי שמוכרת לי מפעם,
לשאול את עצמי בקול "איך את מעיזה?" לענות לעצמי בלב "שאין לי שום מושג",
לפחד מהלא נודע, להתאהב בלא נודע,
עשור שבו חשבתי שאני "כל-יכולה", ואז ליפול ולצלול לתוך תהום עמוקה,
ושוב להבין שרק אני יכולה לבחור לעוף איך ומתי שאני רוצה,
לשחרר, להיאחז, ואז שוב לשחרר, והפעם לתמיד,
להבין שמה שהיה לי פעם חשוב, איבד כל משמעות אמיתית,
עשור שבו נולדו לי ארבעת ילדיי,
ורק עכשיו הבנתי מה כל אחד מהם בא להאיר בחיי,
ללמוד להניח לביקורת הטורדנית שבי וחסרת המעוף,
ללמוד לחלום מחדש ולעוף על כנפי הדמיון,
עשור בו פחדתי לחשוף ולשתף את מה שעובר לי בלב בפנים ,
ואז לפתוח את הכלוב ולקבל אהבה דווקא כשאני חסרת כל הגנה ומחסומים,
לבכות לעצמי מלא תוך כדי נהיגה, לרקוד עם הילדים ולהשתולל משמחה,
לראות יופי עוצר נשימה בעצים, בטבע, באמא אדמה,
להתחבר שוב למילים ישנות מעוררות זכרונות,
כאלו של חיים פשוטים ומלאי כוונות.
להתחבר ולאהוב את הילדה הקטנה שבי, לזכור שהכי חשוב לאהוב את עצמי,
להבין שאני מושלמת בעיניי פשוט כפי שאני ולא צריכה להוכיח דבר לאף אחד מלבדי.
עשור שבו בחרתי לעצום היטב עיניים ,
עשור שבסיומו עיניי העצומות נפקחו לרווחה,
ולהרגיש אל-עצמי יותר מתמיד הכי קרובה .
