עוד סיפור אחד ודי/פרק 3

מה מסתתר מתחת לבקשה התמימה לשמוע עוד פעם אחת ודי את אותו הסיפור?
שירי הילדות מהווים מראה המשקפת את הדור , את הכותב ומן הסתם גם חלק גדול מקוראיו.

גם אתם נהגתם לבקש שיספרו לכם  "עוד סיפור אחד ודי"?

זכיתי בחוויה מיוחדת במינה לצפות ולשמוע שירי ילדות מוכרים שמוקראים על ידי סופרים ואנשי רוח. בחלקם שירים מתקופת ילדותי ובחלקם שירים שפגשתי כמנחת מורות וגננות . (של קדיה מולודובסקי, לאה גולדברג, יהדה אטלס, יונתן גפן, אריק איינשטיין ועוד..) הקשבתי ליוצרים כמו: מאיר שליו, נורית זרחי, אלונה פרנקל,  נירה הראל,  דויד גרוסמן,  אתגר קרת, ועוד, מקריאים את השירים, מתייחסים לתוכנם, לרקע שנכתבו, ומשתפים תוך כדי כך פרטים מילדותם.

מה מסתתר מתחת לבקשה התמימה לשמוע עוד פעם אחת ודי את אותו הסיפור?

כשלמדתי סיפרותראפיה עם ד"ר דבורה קובובוי (באוניברסיטה העברית), הבנתי שהבקשה החוזרת ונשנית של ילד לחזור ולשמוע "עוד פעם" את אותו הסיפור נעוצה בניסיון שלו לחפש תשובות לשאלות ולקונפליקטים שמטרידים אותו כאן ועכשיו, ובסיפור יש רמזים או סמלים, לרוב לא מודעים, שבם הוא נאחז  כדי לארגן לעצמו את המציאות.

קחו לדוגמא את היצירה של קדיה מולודובסקה, "הילדה איילת"  עם מטרייתה הכחלחלת, שמובאת בסידרה:

Scan_20170624

…האב נפח שחור מפיח

האם ידיה לא תניח

….קוראת האם לבת בקול ענות

מצלצלים החלונות

וגם האב שחור מפיח

בקורנסו מטיח:

הביתה חיש!

צריך שיר ערש לזמר לאח,

צריך לשטוף סירים וכלי מטבח

צריך לשאוב דלי מים,

צריך לתלות כותונת וגרבים…לקרוא מעט בטעם

לכתוב מעט בטעם,

זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם!"

……

השיר מתאר מציאות מאד עגומה, של ילדה מבית קשה יום ועני, שחייבת לעזור במטלות הבית במקום לשחק וכתגובה למציאות העגומה שלה היא בעצם בורחת בדמיון "אל ארץ לא נודעת". בריחה שבמקרה הספציפי של איילת, אולי חוצה את הגבול שממנו אין חזרה (למציאות).

אז מה יכולה להיות הסיבה שילד יבקש לשמוע שוב שיר-סיפור שכזה?

אולי הילד מתמודד עם השאלה הגדולה: האם ההורים שלי באמת אוהבים אותי? (שאלה שיכולה להתעורר מטריגרים שונים, החל באיום שההורה אפילו לא מתכוון אליו  ועד הולדת תינוק חדש ותחושת נטישה), ואולי ללמוד דרכו איך אפשר להתמודד עם מציאות מכאיבה (ע"י בריחה למשחקים דמיוניים).

היוצרים המשתתפים בסידרה בחרו להתייחס אל המציאות ההיסטורית של השיר, כמבטאת מאפיין של תקופה, שלחלק מהם זכורה מילדותם:  יחסים מאד היררכיים עם ההורים, אדנות שהוקרנה מלמעלה, צורך לעזור להורים בין אם בעבודות הבית ובין אם בעבודה בחוץ,  חיים נטולי ילדות , דרישה להשתלב מיד בעולם המבוגרים, בניגוד גמור  לילדים בתקופתנו שנמצאים מאד במרכז.

מה שהכי נשאר איתי  אחרי הצפייה בפרק הייתה שאלה שהעלתה נורית זרחי:

מה הסיבה שמבוגרים כותבים לילדים? מה מניע אותם?

אחת הכותבות משתפת: אני כותבת לילדה שהייתי , מתוכה ובהשראתה.

זרחי חושבת שזה משום שהכותבים "נתקעו " בתקופת הילדות שלהם או שהילדות עשתה עליהם רושם מאד חזק והם לא יכולים להינתק ממנה.

תקופת הילדות, כך אומרת זרחי, היא קעקוע שלא ניתן להסיר.

היא משתפת את הצופים בפרטי ילדותה בקיבוץ וכך גם יוצרים אחרים המופיעים בסדרה (יהודה אטלס, שאול ביבי, דויד גרוסמן, יהונתן גפן, שירה גפן, אלונה פרנקל, אתגר קרת, מאיר שליו,) שמשתפים אותנו הצופים איך נראתה ילדותם, מערכת היחסים עם הוריהם והשפעתה של תקופת ילדותם על כתיבתם ועל תוכנה.

סופרים, מאיירים ואנשי רוח מתייחסים אל היצירות כמראה היסטורית חברתית ומציגים את ההבדלים בין אז להיום כפי שמשתקפים בשירים. היום רוב הילדים גדלים עם סבא וסבתא, שלרוב מאד מעורבים בגידולם, בעוד שבדורם לרוב הילדים לא היו סבים וסבתות, הדור שאחרי השואה לא רק חסר את תפקיד הסבים והסבתות אלא גם לא הרשה לעצמו להתאבל , לכאוב, לכעוס על האבדן, והשקיע בלבנות את המדינה, את המשפחה החדשה ואת דמות היהודי החדש בארץ ישראל.

השירים מהווים מראה המשקפת את הדור , את הכותב ומן הסתם גם חלק גדול מקוראיו.

אחרי שצפיתי בפרק השלישי, מתוך הסידרה של ענת זלצר ומודי בר-און, נותרתי עם תשוקה גדולה לראות גם את שני הפרקים הראשונים.

האיור מתוך החוברת של משרד החינוך והתרבות "הילדה איילת" איורי:אורה איתן.

דוקוyesVOD.  שידור נוסף: מוצ"ש, 24.6, 21:30.