עוגת שמרים, בננות ובשורות טובות

אמא שלי במצב קשה וכשאני אומרת קשה אני מתכוונת מאושפזת כבר שבועיים, מחוברת עם זונדה וצינורות. כשאני אומרת שמצבה קשה אני מתכוונת ברמה שאחת הרופאות באה, התיישבה, דיברה בשקט ואמרה לנו שאין לה סיכוי לצאת מזה ושנדאג שיהיה לה נוח. נוח. מה נוח בלמות? מה נוח בלשבת מחוברת לצינורות, מחכה למות? כל הזמן הזה החזקתי […]

בחורה עם מחשב נייד

אמא שלי במצב קשה וכשאני אומרת קשה אני מתכוונת מאושפזת כבר שבועיים, מחוברת עם זונדה וצינורות.
כשאני אומרת שמצבה קשה אני מתכוונת ברמה שאחת הרופאות באה, התיישבה, דיברה בשקט ואמרה לנו שאין לה סיכוי לצאת מזה ושנדאג שיהיה לה נוח.
נוח.
מה נוח בלמות?
מה נוח בלשבת מחוברת לצינורות, מחכה למות?
כל הזמן הזה החזקתי לאמא את היד וראיתי שאבא שלי לא היה מסוגל ליישר איתי מבט. אח"כ הוא גם אמר לי שהוא ראה שהסתכלתי אבל ידע שהוא לא יוכל לעמוד בזה ולכן לא הסתכל עלי חזרה.

אז כשהרופאה יצאה מהחדר יצאתי אחריה ושאלתי "מה שאת אומרת זה שאין לה סיכוי לצאת מזה?" היא חיבקה אותי ואמרה לי "לא, תגידי לאבא וגם אתם, תשחררו. כשאתם נלחמים גם היא נלחמת. אתם צריכים לשחרר אותה".
לא יכולתי לנשום, בטח שלא לדבר.

מיותר לציין שלא עמדתי בזה. יצאתי החוצה והתקשרתי לבעלי ואז לאחותי.
כשדודה שלי הגיעה היא התחילה לצעוק שזה לא הגיוני. שהם בכלל לא ראו את הסי.טי ואיך הם קובעים שהגידול השתלט לא על המעי בלי לבדוק??

את אחרי שדודה שלי, רופאה בעצמה כבר הרבה שנים, צעקה שם אותו רופאה מטומטמת נכנסה לחדר ואמרה שלא הבנו אותה. שזה לא מה שהיא אמרה.
עלק.

אח"כ דיברנו עם הרופא הקבוע שלה שנתן לה סיכוי של 10-15% לעצור את התפתחות המחלה.
בהמשך דיברנו עם הפרופסורית שהלכנו אליה כדי לקבל חוות דעת נוספת. היא נתנה לנו קצת יותר תקווה.
אחרי הצעקות שלנו הסכימו לקבוע לה סי.טי בהקדם וגילו שאין לה גידול על המעי, כנראה שזה רק הדבקות.
יש תקווה.
באותו הנשימה גילינו שהכבד שלה התמלא בגרורות.
שוב אין אוויר.
ככה השבועיים האלו היו. ברמת ה-אין סיכוי, אולי יש סיכוי, אין סיכוי, אולי יש סיכוי.

כל דבר גורם לי לבכות.
הכנתי עוגת שמרים בשישי בערב, חשבתי שיהיה נחמד להוסיף לשם בננות, כי היו לי מלא שלא היו מחזיקות עוד הרבה זמן… באופן אוטומטי תפסתי את הטלפון לחייג אליה ואז בשניה נתקתי. כי הבנתי שהיא לא יכולה לענות לי.
היא בשבוע וחצי הראשונים של האשפוז היא היתה מסוממת רוב הזמן ולא היה עם מי לבדד.
אני האכלתי אותה, הלבשתי אותה, צחצחתי לה שיניים, החזקתי לה את שקית ההקאה ואת השיער, קילחתי אותה, מרחתי לה משחה בפצעי הלחץ – הכל מכל, מה שצריך אני שם.

הלחץ כמובן מטורף. תוסיפו לזה את העובדה שלא עבדתי איזה חודש והגוף שלי בחגיגת סטרס. בסוף חטפתי שפעת, מה שאומר שאסור לי להיות לידה בכלל וזה משגע אותי עוד יותר.
הגוף שלי ציווה עלי להישאר בבית. רחוב ממנה.
חמותי המקסימה שמעה שאני חולה והכינה לי מרק ירקות מהמם ואני לא יכולה להפסיק לבכות כי כל מה שאני חושבת זה שאני רוצה שאמא שלי תכין לי את המרק שלה, שאני הכי אוהבת.
גיסתי סיפרה לנו על התגובה של ההורים של העלה לעתיד על ההריון וכל מה שאני חשבתי עליו זה שיכול להיות שאני לא אזכה לראות את התגובה שלה לעולם, כי לא בטוח שהיא תצא מבית החולים בכלל.
אנחנו מתכננים את החתונה של גיסתי וכל מה שאני חושבת עליו זה שאחי מתחתן בעוד כמה חודשים ואיך הוא יעשה את זה בלי אמא??

בכלל, איך אפשר לחיות בלי אמא שלי??
אני לא יכולה לדמיין דקה בלעדיה.
כל התקופה הזו של המחלה שלה, מיוני 2016 אני והיא מאוד התחברנו. יש לנו קשר מהמם. איך אני יכולה להיות בלעדיה??
אחותי מתקשרת אלי בוכה כל הזמן ושואלת אותי איך היא אמורה לספר את זה לילדים שלה?? איך הם יגדלו בלי הסבתא שהם הכי אוהבים??
ומה יהיה עם אבא? הוא אבוד בלעדיה!
וסבתא?? אמא שלי היא הכל בשבילה.

אז אחרי השיחה עם הפרופסורית היא אמרה לנו דבר כזה – יש לה חסימת מעיים חלקית וכרגע אין פעילות מעיים. אם תהיה לה פעילות מעיים היא תוכל לצאת מזה. אם לא תהיה לה פעילות מעיים בשבועיים הקרובים – אין מה לעשות.
אז אתמול שמחנו כי היה נראה שיש התקדמות. היום שוב השקית של הנקז מלאה בנוזלים.

אנשים מבקרים ונונתנים משפטי "תמיכה" כמו "עם סרטן אלים כמו שלה מתים תוך 3 חודשים, אתם קיבלתם אותה ל-3 שנים, זו מתנה", האחיות והרופאים מתייחסות אליה כמקרה אבוד "אין מקום בסי.טי עד יום ראשון והיא לא מקרה דחוף, היא יכולה לחכות".
מאחלים לנו "בשורות טובות". שונאת את המשפט הזה, המשפט הזה אומר שרק נס יכול להציל את המצב. כי אנחנו בכזה מצב גרוע.
שונאת את המשפט הזה.

אין לי אויר.