עוגת פטל

עוגת פטל4
הלכתי לחנות של המכשפה לקנות פטל לעוגה שאני מתכננת לאפות. כמו הפטל גם המכשפה יכולה להיות קוצנית, אבל אם תתפסו אותה ביום טוב, היא תספר לכם סיפורים מדהימים על רמת גן של פעם. סיפורים נוסטלגיים בטעם מתוק עם נגיעות חמצמצות.
המכשפה קיבלה את כינוייה בגלל הפלולה השעירה שמונחת על האף היהודי שלה. למרות שאני קונה אצלה שנים אני לא יודעת מה שמה האמתי, אז אני קוראת לה "סליחה" או "סלחי לי" אם מתחשק לי להיות רשמית.
שלט הכניסה של החנות מעיד על כך שמרגע שתכנס בדלת תחזור אחורה בזמן לימים שבהם סבתא מאירה התרוצצה יחפה עם דוד חיים כשהיו בגיל של הילדים שלי.
היא הסתכלה עלי בחשדנות מאיימת: "למה הסתפרת? אמרתי לך אחרי הלידה לבוא אלי לקחת גרעיני דלעת. פו. קצר מידי, לא יפה לך."
היא לקחה חופן גרעיני דלעת והכניסה לתוך שקית קטנה.
"תראי לי את התינוק". היא רכנה מעליו בלי טיפת חיוך. שמה את כף ידו בידה ובחנה. משם עברה לבחון את ירכיו הבשרניות. הצטיידה במשקפיים והסתכלה בלבן של עיניו.
"הוא בסדר. קצת שמנמן, אבל בסדר". קבעה נחרצות
"יש לך טעות, הוא לא שמן." אמרתי, למרות שידעתי שלעולם לא אצליח לנצח את הוויכוח הזה.
"שמנמן, שמנמן. אבל אל תדאגי הוא בסדר" היא מניחה את המשקפיים על הדלפק ומזקפת.
הושטתי לה את המשקפיים בחזרה: "את לא רואה טוב. תסתכלי שוב."
"שמן" היא מסכמת, מחלצת את המשקפיים מידי ומחזירה לדלפק.
"אני צריכה פטל" שינוי נושא זאת טקטיקה מעולה להתקדם.
"יש לך בעיות בעיכול?"
"לא"
"בעיות חניכיים?"
"לא"
"אז איזה בעיה יש לך?"
"אני מכינה עוגת פטל."
"זאת צרה צרורה. נו, ואני חשבתי שיש לך גזים. אני צריכה את המתכון לאהרלה שלי. לו באמת יש גזים."
כתבתי עבורה את רשימת הרכיבים על גזיר עיתון צהבהב. היא לא הבינה את הכתב, אז העתיקה מחדש לדף אחר. אחר כך היא דרשה הסברים מפורטים ולסיום החלה להתווכח. עד עכשיו לא הבנתי על מה.
לבסוף היא ניגשה למקרר והוציאה משם ארגז.
"כמה את צריכה?" היא שואלת ולפני שהספקתי לענות היא מילאה שקית קטנה בפטל שחור.
"אני צריכה פטל אדום." אני אומרת לה כשהיא מניחה את השקית לפני, יחד עם שקית גרעיני הדלעת.
"אבל פטל שחור זה לגזים."
"גזים זה אהרון. אני פה בשביל העוגה." אני מרעננת את זיכרונה. היא חוזרת למקרר, מוציאה ארגז נוסף וממלאת שקית חדשה בפטל אדום.
היא שוקלת את שלושת השקיות. "שמונים שקל".
"שמונים שקל?" אני מתפלצת.
"זה פטל צבר. זה דה בסט." היא מגייסת את כישורי השיווק שלה.
"את יודעת שליד הבית שלך גדל פעם פטל?" היא מסתכלת למעלה, כיוון שהבית שלי שוכן בקצה- קצהו של ההר הכי גבוה ברמת גן. היא מחייכת ומזכירה לי שבית- הספר שהבן שלי לומד בו היה פעם מפקדה של צה"ל ושבמלחמת ששת הימים נהרגו ברחוב שלי ארבעה חיילים שבאחד מהם הייתה מאוהבת. ואז פגשה את בעלה שנבחר בקפידה מתוך המוני מחזרים, בעיקר בגלל שסיפר לה שנהג לשבת עם ביאליק על הספסל בגן אברהם ולהשקיף על הילדים המשחקים.
כשהיא מספרת את הסיפורים שלה, אני רואה עולם בשחור לבן, אופטימי ותמים, נשים בסינרים וריח של עוגות ביתיות בתנור. אמרתי לכם שהיא מכשפה.