עוגיות לימון וג'ינג'ר

לפני שמדברים על הפעם הראשונה שבה אפיתי, אולי כדאי לדבר על הפעם הראשונה שבה בישלתי. זה קרה בגיל 25. את שנות ילדותי ונערותי העברתי בקיבוץ, והדבר הכי מורכב שהכנתי בעצמי היה פיצה על פיתה. לא שאני חלילה מזלזלת בפיצה על פיתה, אחרי הכל מדובר באחד המאכלים הכי טובים בעולם, ובכל זאת הכנתו לא דורשת תחכום רב מדי. אחרי השחרור עזבתי לתל אביב, אבל גם אז לא בישלתי, כי גרתי בדירות שותפים ולא יכולתי לסבול שעוד אנשים מסתובבים במטבח.

ואז עברתי לגור לבד ואחת ההחלטות הראשונות שלי היתה ללמוד לבשל. אמא שלי לא יכלה לעזור לי, כי בקיבוץ לא בישלו בבתים, ולכן פניתי לעזרת חברים מהעבודה. באותה תקופה עבדתי במקום עם כמה בשלנים רציניים. כל יום חמישי הם היו מדברים על מה הם הולכים לבשל, וכל יום ראשון הם דיברו על מה שבישלו. אחד מהם היה עפר צרפתי, לימים בלוגר אוכל מוביל בסלונה.

אז לקחתי מחברת, רשמתי עליה "מתכונים" וניגשתי אליו. "עפריקו", אמרתי לו, "אני רוצה להתחיל לבשל. תן לי כמה מתכונים". והוא נתן. התחלנו מהבייסיקס, כלומר מאורז, והתקדמנו משם.

המתכון של עפר לאורז כפי שנרשם במחברת ההיא

ככה הפכתי לבשלנית לא רעה בכלל, אם כי חייבים להודות שמעולם לא השתגעתי על זה מי יודע מה. עם אפייה המצב שונה לגמרי, וזה בעצם נושא הפוסט הזה.

עברו כך וכך שנים והחלטתי לאפות משהו, כנראה כדי להרשים מישהו, לכו תזכרו. הבחירה נפלה על מאפינס לימון וג'ינג'ר של רוני ונציה. מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שבה אפיתי, עשיתי בדיוק מה שכתוב במתכון ולא אילתרתי אפילו במילימטר.

התוצאה היתה נפלאה ופתחה לי את תיאבון האפייה, אלא שעם הזמן התחלתי לגלות תעוזה ולהחליף מרכיבים במתכונים שמצאתי ברשת. כך הפכה עוגת תפוחים לעוגת פירות יער, עוגת לימון לעוגת תפוז וכו'. גם גיליתי שיש לי כישרון טבעי לשילובי טעמים, ואני מסוגלת לקרוא מתכוני עוגות באותו אופן שבו מוזיקאים קוראים תווים.

היום אני מתמחה באילתורים וכמעט לא קורה שאני לוקחת מתכון ומשאירה אותו כמו שהיה במקור. קחו למשל את עוגיות הג'ינג'ר והלימון (שילוב שאהוב עלי עוד מאז) שהמתכון שלהן נמצא פה בהמשך. במקור מדובר בביסקוטי של קרין גורן, אבל למה להכין בדיוק כמו שכתוב? אז שיניתי את זה והפכתי את הביסקוטי לביסקוטי תפוז. ואז קיבלתי קופסה של חליטת ג'ינג'ר ולימון חדשה של פומפדור. החליטה הזאת מאוד מוצלחת, עם עקצוץ מורגש של הג'ינג'ר, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "הי, הנה עוד טעם שיילך טוב עם הביסקוטי". וכך היה. והנה המתכון לפניכם. קראתי לזה "עוגיות" כי אני כבר לא יכולה לשמוע את המילה ביסקוטי.