"עוד מעט עברה שנה מאז צילומי ההריון שלנו, נשמח שתצלמי אותנו עם הקטנה!" אומר הקול מהצד השני, ובפנים הלב שלי מתכווץ.
"וואו, איזה יופי! הייתי שמחה ממש, אני כרגע בהריון בשבועות מתקדמים, והחלטתי שלא לצלם בחודשיים הקרובים, כך שאני לא יכולה, אבל אשמח להפנות אותך לקולגה מקסימה שלי!"
מרפי, מרפי… תמיד היית שם בשבילי. גם הפעם אתה לא מאכזב ואיכשהו בתקופה האחרונה לא עובר יום בלי פנייה של לקוחות – חדשים וחוזרים, שרוצים שאצלם בריתה, יום הולדת שנה, הריון או צילום תדמית.
תחושת ההחמצה, ההחלטה להגיד להם "לא" ולהפנות אותם הלאה, היא תחושה מאוד קשה.
הלו? 5 שנים עבדתי כל כך קשה כדי שזה יעבוד ככה, שהלקוחות יגיעו אלי מפה לאוזן ויזרמו, יחזרו אלי מרוצים ומחוייכים, יפנו את החברים שלהם ואת אחותם ומי לא. והנה, הגעתי למצב שזה סוף-סוף קורה! ואני לא יכולה לתת להם מענה?
מה, השתגעתי?!
אומרים שאין זמן טוב לגדל ילדים. שכשזה קורה – זה קורה. ואין לי ספק שזה תמיד כרוך בויתור.
אני מניחה שלא תיארתי לעצמי שהויתור מתחיל עוד לפני הלידה ושאני אמצא את עצמי עושה ויתורים גם בעסק.
האמת? לא חשבתי בכלל שאפסיק לעבוד לפני הלידה. ידעתי שלא אקח על עצמי חתונות ואירועים גדולים, הבנתי שבפסטיבל הסרטים חיפה (שיוצא כשאני בשבוע 39.. מרפי אתה משהו!) אין סיכוי שאקפץ עם המצלמה כהרגלי מאור הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, ואצטרך לוותר על הטירוף צרוף העונג הזה. אבל מה הבעיה עם עבודות קטנות? צילומי משפחה? תדמית? הריון? ניו-בורן?
ממרחק הזמן וחוסר הידיעה, האמנתי שאין בעיה שאצלם כל מה שאינו אירוע בשלבים המתקדמים בהריון. אין לחץ, אני קובעת את הלו"ז, אין קהל גדול שעשוי להיתקל בי. איפשהו בחודש הרביעי, גיליתי את העובדה שקיימת במקצוע שלי שמירת הריון תעסוקתית – לא שמבחינה בריאותית ההריון שלי בסיכון, אלא שמתוקף המקצוע שלי כצלמת, ובמיוחד צלמת אירועים, המקצוע שם אותי בסיכון. לא השלמתי לחלוטין עם הרעיון שלא לעבוד בכלל, אבל כך הבנתי שיש לי אפשרות להגן על הבייבי בצורה שבכלל לא דמיינתי שקיימת, ושאם מוצעת לי אפשרות כזאת, אני לוקחת אותה בשתי ידיים.
- אל תנסו את זה בבית. צילום: מתן מרגלית
היום, כשכל קימה מהספה היא טיפוס על האוורסט והשמש של יולי-אוגוסט קופחת עלי כמו שמעולם לא קפחה, אני מבינה שהעבודות שהחשבתי כ"קטנות", גם הן מעמסה לגוף ושמות אותי במצב שעלול לסכן את ההריון. אני הרי אף פעם לא עושה חשבון אם אני צריכה לטפס כדי להשיג את הזווית הטובה ביותר, אני פשוט משתכרת מהצילום ושוכחת את עצמי. הרבה פעמים המצולמים אומרים לי "יו, משוגעת תיזהרי!" ואפילו קולגה יקר מזכה אותי בשם "נינג'ה" ולא סתם 🙂 אז להוציא את עצמי מהסיטואציה של תמונה מעולה לעומת נפילה היא רעיון די טוב בסך הכל…
אז אני בשמירת הריון תעסוקתית, אני שומרת על הבייבי וההריון. אבל איך אשמור גם על העסק? מי יבטיח שהלקוחות יזרמו כשאחזור אחרי ה"חופשת לידה"? רק אלוהים יודע שאז יהיה אפילו יותר קשה… ומרפי לא ידאג לי, זה בטוח.
אבל אם אתם קוראים את השורות האלה, אם מתוכננים לכם אירועים משמחים בשנה הבאה – האחיין חוגג בר מצווה, גיסתכם מפיקה אירוע נשי מגניב לכבוד יום האישה, או שאולי הדודים מאמריקה יבואו לכבוד יומולדת עגול של אבא ואתם מתכננים את החגיגות, אז תחשבו עלי כבר עכשיו! שריינו איתי אירועים שתחגגו בשנה הבאה, ותעזרו לי לשמור על העסק והבייבי – גם אחרי שיוולד!
ואם להסתכל על חצי הבטן המלאה (מה חצי? מזמן זה בטן וחצי!), אני אולי מפסידה עכשיו עבודות ולקוחות, אבל אני מרוויחה את השקט בידיעה שאני מתחילה את הדרך שלי כאמא, בלפחות דבר אחד נכון שעשיתי למען הילד שלי. שאני בוחרת בטובתו ובבריאות והביטחון שלו לפני הכל. וזה כבר עוזר לסרב לפניות הנוכחיות עם חיוך קל ומראה לי שגדלתי, התבגרתי, אני באמת בשלה להיות אמא.
