עובדת עצות – חלק ב’

בחלק הראשון (ליחצו כאן, למי שפיספס) סיפרתי לכם איך החלטתי לא להיות יותר מורה.
האם אעמוד בהחלטתי? ומה יקרה עכשיו?
הרגשתי שאני לא ממש יודעת אבל בכל-זאת: עושה!
שונאת ראיונות עבודה. אבל אין ברירה, והרי החיים הם כמו גלגל ענק: אם רוצים לראות את הנוף – אין ברירה. חייבים להתגבר על הפחד ולעלות גבוה למעלה.

עבדת בעגלות?

חברה שלי פעם שאלה אותי "מה זה חשוב מה את לובשת לראיון? לא מבינה למה את מעסיקה את עצמך בזה".
הסברתי לה שבכל ראיון עבודה יש המון גורמים שאינם בשליטתי:

• מי יראיין אותי

• איפה ומתי

• כמה אנשים יראיינו אותי

• איזה שאלות ישאלו אותי

ועוד. אז לפחות שאדע מראש מה בדיוק אני לובשת.
אז הגעתי. ושאלו אותי שאלות שלא היו להן תשובות. בדיעבד למדתי מנירית, היועצת שלי, כמו שאני אוהבת לכנות אותה,
את הדבר החשוב ביותר בנוגע לראיון עבודה: "לא משנה מה שואלים אותך! את צריכה שיהיו לך תשובות לכל השאלות. ואז את מגיעה מנצחת!"
הנה מה שנירית כתבה על ראיונות עבודה.
סיטואציה: ראיון עבודה.
מראיין: בכלל הזמנתי אותך, רק כדי לתת לך צ'אנס. אין לך את מה שצריך. את יודעת בכלל מה זה (בלה-בלה-בלה – מושג כלשהו בשפת-מתכנתים)?
אני: לא (בקול הולך ונחלש).
מראיין: לזה בדיוק התכוונתי. אנשים שבאים מהתחום?? בכלל לא היו שואלים.
מראיין: אז מה עשית בארה"ב, עבדת בעגלות…אה?
אני: תואר שני (בכתפיים הולכות ונשמטות). ולעצמי אני אומרת: אולי אמא-שלך עבדה בעגלות. אני למדתי על מלגה מלאה באחת מ 20 האוניברסיטאות המובילות בעולם.
מראיין:  אתן לך משימה לעשות.
אני: בסדר (רוצה לקום וללכת).
חוזר אחרי שעה. במבט מזלזל: נו, הצלחת בכלל לעשות משהו?
אחרי שבוע התקשרו והודיעו לי שסליחה אבל המשיכו עם מועמד אחר. ואני הצטערתי שלא פשוט קמתי והלכתי.

חינוך מיוחד

אחרי זמן-מה בו היייתי מחוסרת עבודה, שהיום אני יודעת שהיה זמן לא ממושך בכלל אבל אז נראה לי כמו נצח, קיבלתי פנייה מבית ספר כלשהו.
"מה את אומרת? שמעתי שאת מחפשת עבודה. אולי תבואי אלינו? מחפשים מישהי לחינוך מיוחד".
אני מגיעה. מראים לי את הכיתות, את חדר המורים. רוצה לברוח.
חוזרת הביתה ואומרת לעצמי: כן. את צריכה כסף. את חייבת עבודה. זיכרי שהבטחת לעצמך שלא תהיי יותר אומללה.
ממשיכה לחפש.

משרה חלקית

אני פוגשת את המעסיק הבא שלי בדרך לראיון עבודה. על הדרך אני אומרת לעצמי, תעשי את הפגישה הזו. אולי ייצא מזה משהו.
והוא לא מבטיח שתהיה לי מיד משרה מלאה אבל אני יודעת שזה מתאים לי.
אני מחליטה להתחיל ולאט לאט מקבלת עוד סמכויות ועושה יותר. לוקח לי הרבה זמן להרגיש שאני באמת עושה משהו, שאני נחוצה.
מהמקום שממנו באה קל מאוד לחשוב על עצמך שאתה בטלן אם אתה לא קם כל יום בשש בבוקר לעבודה. ולובש בגדי-עבודה. ונעליים. ויוצא מהבית.
אני עובדת הרבה מהבית, אוהבת את מה שאני עושה, אבל לא מצליחה להגיע למשכורת של משרה מלאה. ואז אני מחליטה לדחוף את עצמי לשינוי.
שככה אני לא יכולה יותר להמשיך. אז מה עשיתי? ומה הקשר לרשת הפארמים הגדולה בישראל? הכל בפוסט הבא.