עד לשנה הבאה

בחורה עם מחשב נייד

בין תפילות למחשבות, בין אופניים להליכות, יום הכיפורים הזה יזכר כיום שכולו טוב עם התעלות רוחנית ותחושה של חוסר רצון שזה יגמר.

יום כיפור, מבחינתי, הוא יום של סבל. יום שבו, למאמינים כמובן, אסור לעשות כמעט שום דבר –  אין טלויזיה, אין מחשב, אסור להדליק אור, מזגן, ממש לא מומלץ לישון, צריך לצום וכל היום נמצאים בבית הכנסת. כך נהגתי כל השנים, למרות שבבית כנסת דווקא לא ביקרתי, ותמיד מצאתי את עצמי שנה אחרי שנה סובלת עד מוות. מתענה. הרי זה לא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה – "ועיניתם את נפשותיכם". עד מתי?

השנה הלכתי על קו פעולה חדש: עדיין לשמור על ההרגלים הישנים שלי, אבל לא להישאר במיטה כל היום, לנסות לעשות משהו עם עצמי. ועשיתי. קראתי ספר, טיילתי עם הכלב שעה וקצת (אפילו הוא לא רגיל להליכות כאלה), והזמן עבר במהירות. לא הנחתי למחשבות הרעות על אוכל ועל ייאוש שיגמר היום הזה לחלחל אלי, ואפילו כאב הראש שפקד אותי קיבל מעט התייחסות. חשבתי לעצמי, "אה, שטויות, בקטנה, עוד קצת וזה נגמר. בינתיים נחשוב מחשבות חיוביות, נחשוב על הדברים שאני רוצה לעשות, נזרום בטוב עם היום הזה". וכך היה. הכל הלך בקלות, הסבל הפך להנאה, הייאוש הפך לתקווה. מידי פעם יצאתי החוצה לגינה להקשיב לקולות המתפללים שבקעו מבית הכנסת הקרוב, ותחושת הקרבה לאל אפפה אותי. תחושה שהפעם אצליח, שהפעם אני בסדר, ושהשנה הזו תהיה הרבה יותר מוצלחת מקודמותיה. השנה אני אצליח, כמובן בעזרת השם, להוציא לפועל את כל התכניות שלי, אצליח לממש את כל החלומות שלי, ויותר מזה, אצליח להיות מי שאני באמת רוצה להיות.

אז נכון, אני לא שומרת אדוקה, אני משתדלת. ואם לומר את האמת תמיד הייתי אמביוולנטית לדברים האלה – הדת, התפילות, צביעות הברכות "שנה טובה" ו"חתימה טובה", המפגשים המביכים עם השכנים. אף פעם לא התחברתי לצד היהודי שבי, תמיד שאלתי שאלות, פקפקתי, העדפתי לרעות בשדות זרים, התנגדתי, וזאת למרות שגדלתי בבית מאמין. אבל הפעם, ביום הכיפורים הזה, ליוותה אותי התעוררות מוזרה אך נפלאה, שגרמה לי לחשוב פעמיים על הדת ועל המסורת היהודית. גם השנה הייתי לגמרי לבדי. רחוקה מהמשפחה, יושבת בדירה חצי חשוכה, מבודדת. אבל להבדיל מהשנים הקודמות, השנה דווקא ליוותה אותי תחושה של שמחה והקלה. כאילו הייתי במקום אחר. גם הבית נראה אחרת, ואני, שונה במהותי. לא רציתי שזה יגמר. הרגשתי שניצת בי סוג של אור אלוהי, כזה שרק בודדים חשים. ופתאום הבנתי.

האור הזה שניצת בי פתאום מסמל עבורי לידה מחדש, לידה שלי עצמי, של איך שאני רואה את עצמי בעוד איקס שנים. אבל יותר מכל, האור הזה מהווה עבורי זכרונות ילדות (היו גם טובים) וערכים שהייתי רוצה ליצור ולהנחיל לילדיי, לכשיבואו. פתאום הבנתי שאין לנו שום דבר מלבד עצמנו – האני האישי, המשפחה, החברה, המדינה, המסורת – ורק אנחנו יכולים לקבוע איך יראו חיינו. כלומר, האופן שבו נתבונן על החיים ונבין לאן אנו רוצים להגיע, הוא האופן שבו נצליח לממשם. האופן שבו נפעל למען השגת מטרותינו והגשמת חלומותינו, ונאמין בעצמנו, הוא האופן שבו נוכל לפלס לעצמנו את הדרך בקלות ובבטחה. ואין צורך שאף אחד יגיד לנו אם פעלנו נכון או לא. הבנתי שאני רוצה לחיות את החיים בצורה הטובה ביותר שאפשר, לעשות את הטוב עבורי וליהנות מכל רגע. ורק בתוכי נמצאת הידיעה של מה טוב לי ומתי, ורק ידי אוחזת באותו לפיד בוער המכוון את דרכי, ובהדרכת ההיגיון והרגש אוכל ליצור משהו טוב.

כמובן שלא חידשתי לאף אחד, ובטח שלא גיליתי את אמריקה, אך התחושה שליוותה אותי ביום הכיפורים הזה עשתה לי טוב. ואם טוב לי, בטוח טוב לסובבים אותי. והמסקנה שאיתה אני מסיימת את היום הזה היא שמחשבות יוצרות מציאות. ואולי עכשיו, אחרי יום הכיפורים הזה, שיצאתי ממנו דווקא מחוזקת, למרות הצום וכאב הראש המתיש, אוכל ליצור לעצמי את המציאות בה אני רוצה לחיות. המציאות בה כל פעולה והתנהלות שלי היא רק שלי, מקדמת את עצמי לעבר היעד הנכסף, כשכמובן אני לא שוכחת ליהנות בדרך, ומתחילה דרך מדהימה של הגשמות והתחלות חדשות. ועוד מסקנה שעלתה בי בצאת היום – נס קפה מרפא כאב ראש !! ובנימה אופטימית זו, של ברכות ואיחולים, אאחל לכל הקוראים רק טוב, אהבה ואושר.