"הטובים לטכניון" חשבתי תמיד. המוסד המפואר הזה נראה לי מקום שלעולם לא אצליח להתקבל אליו. ממש כמו שבצבא הטובים והמובחרים, עם הקב"א, הפרופיל והדפ"ר גבוהים ביותר, מקבלים את הזימון החלומי והמיוחל לקורס חובלים או טיס, והרי זאת לא אני. עד ש…
השבוע הראשון בבית הספר להנדסאים של הטכניון במגמת תוכנה מתחיל. הרגליים רועדות, קולות הסטודנטים האחרים נשמעים מעומעמים – "הגעתי" – אני חושבת לעצמי. "אני אפילו לא יודעת איפה הקפיטריה, ואני צריכה קפה. כל כך צריכה קפה. והספרייה? מה איתה? צריך בכלל ספריה?" הסמסטר מתקדם לו והכול לאט לאט מחלחל, אני מכירה אנשים טובים באמצע הדרך, אבל איך? איך לעזאזל משלבים לימודים עם עבודה, חברים, תחזוקת בית? הכול כל כך לחוץ וקצוב. אין מספיק זמן בעולם הזה.
בתוך כל המערבולת הרגשית הזאת, אני נאחזת ברגעים יפים, הולכת אחורה לימים שבהם היה לי "בוסט" של אנרגיה. אני עומדת באמצע אולם גדול מול 32 איש נוספים, שעד לפני שלושה ימים לא הכרתי. תורי בתהליך כלשהו בסדנה שבה השתתפתי הגיע; הספוט עליי וכולם מצפים. אני תופסת את מרכז הבמה בחשש, מחופשת לזמרת הישראלית האגדית שרי, ורוקדת בשיא האותנטיות את "לעולם בעקבות השמש". אני עפה. מרחפת.
(קרדיט: flickr)
השיר מסתיים ואני נעצרת, מחויכת מאוזן לאוזן ומנסה להסדיר נשימה. חבריי לסדנה עוטפים אותי, מחבקים. אני מרגישה הכי אהובה בעולם. אז מתנגן השיר "שיר לשירה" של יהונתן גפן ומוקדש לי. אני עוצמת עיניים, מקשיבה למילים והן תופסות אותי "עולם חדש וטוב אני אתן לך, כבר במבט כחול את מגלה כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה". זאת אני; כל כך אני. אני תמיד שואפת. תמיד רוצה עבורי יותר, תמיד מחפשת את הטוב בכל דבר. אני יודעת לשמוח בדברים הקטנים ולהוקיר אותם. לאן כל זה נעלם? מתוך המלים הבטחתי אז להיות טובה לעצמי לחזור אל האופטימיות.
מאז עברו הרבה מים בנהר. לפני כמעט שנה וחצי "התפוטרתי" מהעבודה הקודמת והצבתי לעצמי יעד – ללמוד משהו חדש, להתפתח, לחפש כיוונים חדשים, להרחיב אופקים. לא עוד עבודות פרילנסר במסווה של שכירה ועוד כל מיני עבודות שכאלה. רוצה יציבות, וכן, לא מתביישת לומר, רוצה גם להיות אשת קריירה, בעלת משרה יוקרתית בחברת הייטק מצליחה, הרי הבטחתי להפוך את העולם שלי לטוב יותר.
השתתפתי אז במיזם שנקרא "She Codes" שנוסד בשנת 2010 ומטרתו היא להגדיל את כמות הנשים בהייטק בעשור השנים הקרובות, כלומר עד 2020. למדנו שתי שפות תכנות וראיתי כי טוב. אז במלוא המרץ נרשמתי לבית הספר להנדסאים של הטכניון, למדתי למבחן קבלה במתמטיקה ועברתי אותו בהצלחה יתרה במועד ב', זאת תוך כדי שעברתי לדירה חדשה, והתחלתי מקום עבודה חדש במקום מקסים עם אנשים טובים, שבו אני עובדת עד היום. הרגשתי סופרוומן. מעולם לא חשבתי שאני מולטי –טסקינג והנה הפתעתי שוב את עצמי.
מפח הנפש לא אחר לבוא. מבחני סוף סמסטר הגיעו והלחץ גבר. נכשלתי במבחנים של שניים מהמקצועות החשובים בסמסטר, עברתי בקושי שניים. מורים פרטיים, "חרישות" בשעות הקטנות של הבוקר, ובדרך איבדתי את עצמי. אני רצה ממקום למקום, לא עושה ספורט, בקושי פוגשת חברות, מסיימת את היום עם הלשון בחוץ, לא מרוכזת, עייפה ועוד ועוד.
אין מועדי ב'! אני פורשת! אני מודיעה לעצמי בשיחת לילה המתרחשת במוחי כשרק אני והכרית מקשיבים. בלב שלם אני פורשת. אני חוזרת לספורט שהפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי, חוזרת לבשל וליצור, חוזרת למילים ולכתיבה. אני חוזרת הביתה. ניסיתי, באמת שניסיתי. נאבקתי כל הסמסטר, כי רציתי לפרוש כבר לאחר מבחני האמצע, אך לא וויתרתי. כישלון? הצלחה? לא יודעת. היה לי חלום קטן וניסיתי, כי טובים כשלונות מפוארים חלומות במגירה.
(קרדיט: flickr)