עבד לפחד

אני מנסה לשבת איתו, עם הפחד, על כוס קפה, אבל במקום להוביל את השיחה, הוא מסביר לי שהוא המלך, וכל עוד הוא בשלטון, אין לי סיכוי מולו. צודק. לא פשוט להתמודד איתו, ועוד יותר לנסות להסתיר אותו, מאחרים ומעצמי. הוא לובש כל מיני דמויות אחרות, כמו סבלנות, אחריות, בשלות. הפחד הוא גיבור גדול, יודע להתחבא היטב מתחת למילים יפות.

בחורה עם מחשב נייד

הייתי בטוחה שאחרי שאזרתי אומץ לעזוב תנאים, משכורת, סטטוס, כל מה שהקנה לי תחושת ערך, בטחון ושליטה, אחרי כל אלו, דבר לא יפחיד אותי.
אז חשבתי.
הנה, עדיין אני מוצאת את עצמי עומדת פנים מול פנים מול פחדים חדשים, שאפילו לא ידעתי שקיימים באמתחתי.

לא מזמן העזתי לקפוץ למים, יצאתי לעצמאות ופתחתי עסק לראשונה בחיי. הרגשתי שהגיע הזמן, אי אפשר להמשיך להתחבא מאחורי הצורך ללמוד עוד ועוד, להיות הסטודנט הנצחי, צריך פשוט לעשות. נשמע פשוט. לא ממש. המחשבות, הלבטים, חוסר הביטחון שתקף אותי, המחשבות הרבות שהתרוצצו לי בראש איך בעצם עושים את זה. הבנתי שאין סוף להתכוננות, אבל דבר לא יכין אותי לדבר האמיתי, חוץ מהדבר עצמו. כמו שאי אפשר להתכונן להיות הורים, לא משנה כמה קורסים ניקח לפני.
הצעד הראשון הוא צעד שאין ממנו דרך חזרה, כי בתוך הבטן נובטת מן תחושת מחויבות פנימית, שאם כבר עשיתי את כל הדרך עד לפה, מה פתאום להתחרט עכשיו ולהרים ידיים.
אז הכנסתי רגל. אחר כך עוד אחת, ואפילו את כל הגוף. אבל הראש נשאר יבש. בדיוק כמו בים, כשהראש יבש אתה חצי בפנים, חצי בחוץ. רק אחרי טבילת הראש אתה מתחיל לשחות כמו דג במים.
אני נזכרת בטבילה היחידה שעשיתי בחיי במקווה. הבלנית חמורת הסבר, מקפידה על כל פרט ופרט, ועד ששערת ראשי האחרונה לא נכנסה לתוך המים, מבחינתה זה לא נחשב.
אני כל כך רוצה להתמסר, ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלי, אבל קיר דמיוני ענק חוסם לי את הדרך. אני מסתכלת על הקיר, מישהו התיז עליו בספריי כל מיני מחשבות. אולי אף אחד לא יתחבר לרעיונות שלי, אולי יצחקו, אולי לא יאהבו את זה, אותי, אולי זו שטות אחת גדולה… אולי ואולי ואולי…

כשהבן שלי לקח באמצע אירוע את המיקרופון והתחיל פשוט להופיע מול אנשים זרים, ככה סתם, בלי כל הכנה, בלי לתת לשדים להפריע לו, הבנתי כמה אני מחבלת לעצמי, לא מאפשרת לעצמי להתקדם, לטעות, לנסות שוב, העיקר להתחיל לנוע באיזה כיוון. ראיתי איך הפחדים שולטים בי, אני לא מצליחה להכניס את הראש עמוק לתוך המים. אני, שהחשבתי את עצמי גיבורה גדולה, עדיין עבד לפחד.

פחד

אני מנסה לשבת איתו, עם הפחד, על כוס קפה, אבל במקום להוביל את השיחה, הוא מסביר לי שהוא המלך, וכל עוד הוא בשלטון, אין לי סיכוי מולו.
צודק.  לא פשוט להתמודד איתו, ועוד יותר לנסות להסתיר אותו, מאחרים ומעצמי. הוא לובש כל מיני דמויות אחרות, כמו סבלנות, אחריות, בשלות. הפחד הוא גיבור גדול, יודע להתחבא היטב מתחת למילים יפות.

יש לי אפשרות להיכנע לו, זו בהחלט אופציה סבירה. אבל כשאני מדמיינת את עצמי במקום הזה, צפות תחושות של אכזבה, כישלון ונקיפות מצפון, שלי כלפי עצמי. אני לא יכולה לוותר לעצמי, כמו שלא הייתי רוצה שהילדים שלי יוותרו לעצמם בגלל כל מיני פחדים.

אני עורכת בראש רשימת מכולת דמיונית, ביצים – יש, אופטימיות זהירה – יש, מוטיבציה – יש, מורי דרך – יש, אמונה – לא מספיק, צריך להשלים לפני שהספק ישתלט.

אני מנסה לדמיין את עצמי קופצת מבנג'י גבוה, בלי פחד, אולי עם, אבל בידיעה שכלום לא יקרה לי, שהחבל שומר עלי ואין סיכוי שאתרסק על האדמה, הוא יחזיק אותי בדיוק ברגע הנכון. אין לי אומץ. בחיים לא ניסיתי לקפוץ בנג'י. אבל ברור לי שדרוש רק רגע קצרצר של אומץ, כי ההבדל בין להיות מחוץ למים ולהיות בפנים הוא בסך הכל הרף עין, שבריר של שנייה.

מעין
שנים שנאתי את השיר הזה (אל המעין בא גדי קטן...) כל טיול שנתי הילדים היו מתחילים לפצוח בשירה קולנית ואני יושבת בקצה האוטובוס מנסה להתחפר בכיסא מקווה שאולי תפער הרצפה חור ותעלים אותי. מאז קצת גדלתי, היום אני דוקא אוהבת את השם שלי... וכן, אני מעין עם יוד אחת. אמא להראל, רועי, נועה וגלעד, ותוספת קטנה שהצטרפה למשפחה בשם צ'יקו.