"כששומעים במחוזותינו שאשה מביימת טרגדיה שייקספירית, מגיבים בהרמת גבה סלחנית. לי נדמה לפעמים שרק אישה יכולה להבין את המחזה הזה באמת" (במאית אותלו בתיאטרון גשר, לנה קריינדלין, מתוך תוכניית ההצגה).
לרגע אחד בהצגה כל הדמויות הגבריות נראו לי גרוטסקיות. מיקי לאון המצויין, המגלם את אותלו רב הריבועים בבטן, המתהלך כמשוגע עיוור מאהבה וקנאה על הבמה המרשימה, ישראל (סשה) דמידוב בדמותו של יאגו, סמלו של אותלו והדמות הסטלנית המניעה את העלילה, השחקן אבי אזולאי בדמותו של קאסיו, סגנו של אותלו, הידוע גם בתור זה שלא יודע לשתות ואפילו גלעד קלטר בדמותו של ברבאנציו, אביה של דסדמונה, אהובתו של אותלו, שאין ספק שכל דמות אב קנאי לאהבת בתו מבוססת עליו, לרבות דמותו של בבר מ"זגורי אימפריה", כשהוא סוטר לאבישג בתו, ההולכת נגד רצונו עם בחיר לבה העבריין, או במקרה של "אותלו" – השחור. יצאתי מההצגה בתפילת "ברוך שלא עשני גבר" ואם זה מה שרצתה הבמאית להשיג, היא הצליחה.
אבל את המחזה הזה בכל זאת כתב גבר, שאמנם מת לפני כ 400 שנים, אך זה לא מפריע ליצירות שכתב להמשיך לחיות מדי ערב על במות בכל רחבי העולם. לאורך השנים הועלו השערות רבות בנוגע למיניותו של שייקספיר ורווחת הסברה שהיה בי-סקסואל. אולי זו הסיבה שהוא מיטיב כל כך לכתוב דמויות נשיות וגבריות באופן שמכבד את זוויות הראייה של שני המינים. את "אותלו" העלו בארץ מספר פעמים בתאטראות שונים וזו הפעם הראשונה שתאטרון גשר מעלה טרגדיה מאת שייקספיר, אחרי שבעבר עלו בו הקומדיות המפורסמות: "חלום ליל קיץ" ו"הלילה השנים עשר". מעניין אם "אותלו" יכלה להיות גם מוצלחת כקומדיה, שכן, כל קומדיה נכתבת על המקום הכי נמוך ושפל בתודעה ומבליטה את הפער בין החשיבות העצמית לבין האמת. ואכן, ברגעים רבים בהצגה הקהל צוחק. קומדיה של טעויות מובילה את אותלו לעשות את טעות חייו הטרגית, שסופה ידוע מראש ובכל זאת הוא מפתיע בעוצמתו הבימתית.
גדולתו של שייקספיר היא ברלוונטיות של סיפוריו בני מאות השנים לימינו אנו. הטקסטים הליריים, המתורגמים בכשרון רב על ידי המתרגם דורי פרנס, מצליחים להדהד עוד זמן רב אחרי ההצגה. את סיפור הקנאה הגדול של כל הזמנים אפשר למצוא בקלות בכל מהדורת חדשות ועיתון עכשוויים. קנאה שמובילה לעיוורון, לאלימות נגד נשים, לרצח. קנאה שמחללת כל מקום קדוש באהבה וגורמת לפעולות קיצוניות ובלתי שקולות. קנאה שרודפת גם את ההגון ביותר והופכת אותו לחיית טרף חסרת מעצורים. כל אלו ועוד מוצגים במחזה הזה, שעל אף שהתקשיתי בהישאבות טוטאלית אל תוכו, אם בשל רגעי משחק פומפוזי של חלק מהדמויות, אם בשל פער קיצוני בין המחצית הראשונה הרדומה מעט, למחצית השנייה המצויינת ואם בשל הפרעות חוזרות ונשנות של תיכוניסטיות רעשניות שנגררו למקום כנראה מכוח תכנית הלימודים ולא מאהבת התיאטרון גרידא – על אף כל אלו, יצאתי אל הערב היפואי הקריר בתחושה שהבנתי עוד משהו על נפש האדם ועל מה שמניע אותה.
לסיכום, אלו היו חמשת המשפטים האהובים עלי במחזה:
"כל רגע הוא קללה למי שמאוהב- אבל חושד, חושש- אבל נשפך מאהבה! אלוהים הטוב, שמור את נשמות כל יקירי מן הקנאה" (יאגו).
"ולנו אין גם חשקים, תשוקות לשעשוע, וחולשה, כמו לגברים? אז שהם ינהגו בנו יפה, אחרת: שיודו: כל רע שנעשה, רק הם לימדו" (אמיליה, אשתו של יאגו, בגילומה של ליליאן רות הנהדרת).
"יש לי ראש מאד אומלל וביש מזל לשתייה, מצדי הייתי מתפלל שהחברה הייתה ממציאה איזה מנהג אחר כדי להתבדר" (קאסיו).
"זה ככה: כשכואבת לנו אצבע, גם כל איבר בריא אחר פתאום רגיש לכאבים. צריך לזכור: גברים הם לא אלים" (דסדמונה, בגילומה של בר שדה המצוינת).
"אדם הגון מוכרח להתכלב, המנוול עוטה הוד והדר, אחד בפה ושום דבר בלב" (אותלו, סונטה 66, מאנגלית: רועי חן)
אם תלחצו כאן תוכלו לקרוא חוות דעת נוספות על ההצגה מבלוגריות נוספות.
