סרט סטודנטים

h

.
עברתי היום ליד קיוסק ברחוב ברודצקי ברמת אביב ונזכרתי איך שכבתי פעם על המדרכה שמול הקיוסק הזה, מקופל בתנוחת עובר, בזמן ששלושה גברים צעירים בועטים בי ואחת הבעיטות נכנסת לי בול לביצים בעוצמה ובכאב שקיפלו אותי עוד יותר וגרמו לי לראות כוכבים ולדמוע ולצעוק ולהיות משוכנע שהכאב האיום הזה לעולם לא יעבור לי.
באותו בוקר יצאתי מהמיטה כשמולי עומדת סוניה. לא היינו קרובים במיוחד או חברים במיוחד אבל היה לה את ה-מה-שזה-לא-יהיה הזה שגרם לי לרצות שהיא תהיה איתי במיטה במקום לעמוד מולי בזמן שאני מקבל הוראות בימוי שלפיהן עלי לעמוד בסמוך למיטה שזה עתה יצאתי ממנה, להכניס יד לתחתוניי ולפשפש בהם כמוצא שלל רב וכל זאת בתנועות של גבר אופייני שמשוכנע שהעולם כולו מתקיים ברווח המיוזע שבין הביצים שלו לזין שלו. האדם השלישי בחדר היה רני, שאחז במצלמה וביים וצילם את סרט הסטודנטים הזה.
אחת מסצינות ההמשך צולמה ליד אותו קיוסק ובמהלכה שלושה חברים עשו כאילו הם דופקים לי מכות כשאני מוטל חבול על המדרכה. כנראה שהשאיפה של כולנו לריאליזם קולנועי בלתי מתפשר בשילוב עם חוסר נסיון בכוראוגרפיה של מכות וקמצוץ נדיב של התלהבות נעורים של ילדות וילדים בחוג לקולנוע באוניברסיטה גרמו לכך שאחת הבעיטות נכנסה גם נכנסה. מה זה נכנסה…
המקסים בסרטי הסטודנטים ההם זו ההתמסרות המוחלטת שלנו אליהם כאילו היינו מינימום ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר שעסוקים בפיצ'ר הבא שלהם – קלאסי ואלמותי מהרגע הראשון שעלה על המסך. הסרט עם סוניה הזכיר לי סרט אחר שצולם בדירת סטודנטים תלאביבית טיפוסית ברחוב נחמני ושבמהלכו ומסיבות תסריטאיות ועלילתיות שרק האל שבשמיים יכול לשחזר, יצאתי מתוך מסך טלויזיה היישר לזרועותיה ולמיטתה של עלמת חן חושנית ששפתיה מושלמות. תקציב האפקטים המיוחדים כלל טלויזיה ישנה ומקולקלת ואבן גדולה במיוחד. צוות ההפקה עלה אל גג הבניין והטיח את האבן הגדולה במיוחד בשפופרת הקרן הקתודית של המכשיר. הניפוץ יצר רעם אדיר של פיצוץ מאחר והפר באחת את הוואקום שבשפופרת והנה לכן/ם מסגרת של טלויזיה רק בלי המסך ושאר הקרביים. מושלם לכניסה מזדחלת שלי מצדו האחורי של המכשיר ויציאה-התגלגלות מצדו הקדמי.

אותה עלמת חן חושנית בעלת שפתיים מושלמות, שלמדה תיאטרון באותו בניין מכובד שבו למדנו אנחנו קולנוע, היתה בדיוק כזו – עלמת חן חושנית עם שפתיים מושלמות. הסצינה המרכזית, המורכבת והבלתי נשכחת שלנו, אחרי שהגחתי מהמסך (שושנת קהיר הסגולה קמלה לידנו), כללה בעיקר גניחות משכנעות ושמיכת פיקה המכסה אותנו ונבעטת לכל עבר בתנועות הו כה מרמזות ומפתות, תוך שהיא מסווה את היותנו לבושים מכף רגל עד ראש. הקירבה החדשה שנוצרה בין העלמה השחקנית לביני, כוכב האקשן העולה, בזכות סצינת המופת, כמו גם שטף ההורמונים הבלתי פוסק שהיה נחלת הפקולטה לאמנויות על שלל פעילויותיה, הובילו להתנגשות מפוארת ולא בלתי סבירה של כוחות טיטאניים. מצד אחד העלמה המשגעת ישבה לצדי על מדרגות הפואייה של בניין מקסיקו והתעקשה להראות לי את שני זוגות התחתונים החדשים שרכשה באותו בוקר בעיר ובהמשך, באינטימיות של אחד מחדרי העריכה, הבטיחה לי בקול, מבט ותנועה מרגשים, שהיא היא זו שתשכיח ממני את זכר האחת שריסקה את לבי לרסיסי רסיסים. מצד שני אני, חסר אונים לחלוטין מול כל התשוקה הגולמית המסעירה הזו שנקרתה בדרכי, הגבתי באדישות שהחביאה שיתוק וכך, אחרי אי אלו נסיונות נוספים מצדה, אותה אחת אמרה נואש.
.
ויש גם סרטים שלא נעשו. זכורים לי שניים כאלה, שלי. את שניהם היה קצת קשה ללהק לאור אי אלו סצינות הרפתקניות במיוחד. אחד מהשניים הוא סיפור לפוסט לגמרי נפרד. השני, כשאני חושב על זה, בישר כנראה את לידתה של ביקורת פוליטית משולחת רסן ושאינה לוקחת שבויים, מבית היוצר של עבדכן/ם הנאמן. הסרט, כאמור, נשאר על הנייר, אבידה קשה לעולם הקולנוע רבתי. הרעיון שלו, בקצרה – גבר ואישה עסוקים בזיון אקרובטי מתנשף ומזיע על טהרת חדוות המין באשר היא. ברקע נשמעת מוזיקה הבוקעת מרדיו. תאוות הבשרים המרהיבה נמשכת לה להנאת הצופה כשלפתע המוזיקה נקטעת וקריין פורץ לשידור ומודיע בדרמטיות אך ביובש על גיוס חירום. הזיון נמשך. הזוג ככל הנראה נתון בעומק העניין והמציאות החיצונית עדיין לא חודרת. או אז אותו קריין מתחיל להקריא את ססמאות הגיוס. כל ססמה, שתי מילים עליהן חוזר הקריין פעמיים. גזר קלוף. גזר קלוף. שמים תכולים. שמים תכולים. וכך הלאה. הזוג ניתק. הבחורה יושבת על המיטה, מחזירה לעצמה את הנשימה. הגבר נזרק על כורסה סמוכה, אף הוא מחזיר את נשימתו והמצלמה מגלה לנו כי זקפתו עדיין בשיא אונה. ואז, ככל שססמאות הגיוס ממשיכות להישמע ברקע, הולכת אותה זקפה ומאבדת מקומתה הגאה עד לרפיון מוחלט. זה ללא ספק היה הופך לסרט קאלט.

\\