.
עברתי היום ליד קיוסק ברחוב ברודצקי ברמת אביב ונזכרתי איך שכבתי פעם על המדרכה שמול הקיוסק הזה, מקופל בתנוחת עובר, בזמן ששלושה גברים צעירים בועטים בי ואחת הבעיטות נכנסת לי בול לביצים בעוצמה ובכאב שקיפלו אותי עוד יותר וגרמו לי לראות כוכבים ולדמוע ולצעוק ולהיות משוכנע שהכאב האיום הזה לעולם לא יעבור לי.
באותו בוקר יצאתי מהמיטה כשמולי עומדת סוניה. לא היינו קרובים במיוחד או חברים במיוחד אבל היה לה את ה-מה-שזה-לא-יהיה הזה שגרם לי לרצות שהיא תהיה איתי במיטה במקום לעמוד מולי בזמן שאני מקבל הוראות בימוי שלפיהן עלי לעמוד בסמוך למיטה שזה עתה יצאתי ממנה, להכניס יד לתחתוניי ולפשפש בהם כמוצא שלל רב וכל זאת בתנועות של גבר אופייני שמשוכנע שהעולם כולו מתקיים ברווח המיוזע שבין הביצים שלו לזין שלו. האדם השלישי בחדר היה רני, שאחז במצלמה וביים וצילם את סרט הסטודנטים הזה.
אחת מסצינות ההמשך צולמה ליד אותו קיוסק ובמהלכה שלושה חברים עשו כאילו הם דופקים לי מכות כשאני מוטל חבול על המדרכה. כנראה שהשאיפה של כולנו לריאליזם קולנועי בלתי מתפשר בשילוב עם חוסר נסיון בכוראוגרפיה של מכות וקמצוץ נדיב של התלהבות נעורים של ילדות וילדים בחוג לקולנוע באוניברסיטה גרמו לכך שאחת הבעיטות נכנסה גם נכנסה. מה זה נכנסה…
המקסים בסרטי הסטודנטים ההם זו ההתמסרות המוחלטת שלנו אליהם כאילו היינו מינימום ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר שעסוקים בפיצ'ר הבא שלהם – קלאסי ואלמותי מהרגע הראשון שעלה על המסך. הסרט עם סוניה הזכיר לי סרט אחר שצולם בדירת סטודנטים תלאביבית טיפוסית ברחוב נחמני ושבמהלכו ומסיבות תסריטאיות ועלילתיות שרק האל שבשמיים יכול לשחזר, יצאתי מתוך מסך טלויזיה היישר לזרועותיה ולמיטתה של עלמת חן חושנית ששפתיה מושלמות. תקציב האפקטים המיוחדים כלל טלויזיה ישנה ומקולקלת ואבן גדולה במיוחד. צוות ההפקה עלה אל גג הבניין והטיח את האבן הגדולה במיוחד בשפופרת הקרן הקתודית של המכשיר. הניפוץ יצר רעם אדיר של פיצוץ מאחר והפר באחת את הוואקום שבשפופרת והנה לכן/ם מסגרת של טלויזיה רק בלי המסך ושאר הקרביים. מושלם לכניסה מזדחלת שלי מצדו האחורי של המכשיר ויציאה-התגלגלות מצדו הקדמי.
\\