אי אפשר שלא להתאהב במארני סאנשיין. זה מתחיל באופן שבו היא יושבת ליד השולחן, משל היתה ילדה בריטית מנומסת, ואוכלת עם כפית (בפה סגור, כמובן), ממשיך בתחביב שלה – בילוש, והסממנים שלו, שפזורים ברחבי הבית שם היא גרה עם בעלת הבית המאמצת, ומגיע לשיא נגמר בתמימות ילדותית, שמערבבת בחינניות בין מציאות ודמיון, תוצאה של ימים שלמים של צפייה בטלוויזיה.
אבל אם אתם הורים, מי כמוכם יודע שהטלוויזיה, בצפייה מבוקרת, יכולה להיות מורה מצוינת. ומארני סאנשיין, חתולת בית, שרק חולמת על הרפתקאות, מנצלת את כל מה שהיא למדה ממנה, כדי לפתור תעלומה שמעסיקה את כל האזור: מי הגנבים שפורצים באישון ליל לבתי התושבים וגונבים מהם פריטים מוזרים?
הכל התחיל בדוד פול, אחיה החורג של בעלת הבית, שמגיע לביקור מפתיע אחרי שנים של נתק, כשהוא ישוב על כסא גלגלים ומבקש מחסה ועזרה. הוא מגלה חוסר סבלנות כלפי מארני, מה שגורם לנו, הצופים, לנקוט צד באופן מיידי, עד שמתגלה לנו שצדקנו – מדובר בנוכל וגנב. כשמארני מתעדת אותו במצלמתה, הוא בודה גרסת כיסוי, וכדי להרחיק אותה מהאזור הוא מציע לה להיות "סוכנת חשאית" ולאתר "חבורת גנבים" שמעלליה הגיעו לכותרות העתונים.
מארני נקראת לדגל בהתרגשות רבה ויוצאת למשימת הלא נודע לגמרי לבדה. גם כשהמציאות מכה בה שוב ושוב, מארני מסרבת להבין שהחיים הם לא סדרת טלוויזיה; חבורת הגנבים ממשיכה במעלליה, וחבורתה של מארני, שהתווספו אליה אנטון, חמור המחופש לזברה, אלביס, הכלב הפרוע, ואגברט, התרנגול שמחפש את השלווה הפנימית שלו, נתקלת בכל מכשול אפשרי עד שהופכת בעצמה לחשודה העיקרית.
איך זה נגמר? בדיוק איך שזה התחיל – כמו סדרת אקשן מהסוג שמארני אוהבת.