הסיפור של מאיה גרוסמן
מאיה גרוסמן, בת 37 ושבעה חודשים (כל חודש משמעותי), נשואה ואם ל-2. מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן, מאמנת אישית הווייתית ונומרולוגית. חייה מתחלקים ל-עד גיל 33 ואחרי גיל 33.
בגיל 33, במקלחת יומיומית שגרתית, הרגשתי גולה קטנה ממש בבית השחי. הלב שלי צנח, ממש כמו ששומעים, ואיזה קול פנימי אמר לי: "לא טוב מאיה, זה לא טוב". אבל אני, אלופת המסיכות, אומרת לעצמי בקול חיצוני אחר שגייסתי: "בטח שטויות", ולמחרת קובעת תור לכירורג בלי להודיע לאף אחד מהקרובים אליי. אין צורך להדאיג.
הרופא ממשש, קובע בטון בטוח: "שטויות, זה שום דבר".
"בטוח דוקטור? לאמא שלי היה לימפומה".
הוא מגלגל עיניים בזלזול ואומר: "את יכולה לבוא עוד חצי שנה לביקורת, או אם זה יגדל, אבל זה שום דבר".
אני, פתי מאמין לכל דבר, במיוחד לרופאים יודעי דבר וכל יכולים (ככה חשבתי פעם) נושמת לרווחה. הרופא אמר, הרופא יודע. הכל בסדר. ממשיכה להתנהל בחיי כמו מקודם, עם גולה בבית השחי, דיירת חדשה וכביכול לא מאיימת.
חלפו שלושה חודשים. שוב בוקר שגרתי, נכנסת למקום העבודה שלי, פוגשת את פקידת הקבלה בוכה. גילו לה סרטן שד. היא כועסת על הרופא שביקרה אצלו והתרשל באבחון. היא אומרת את שמו. שוב הלב שלי נופל. זה אותו הרופא שהייתי אצלו, והגולה הקטנה, כבר נהייתה קצת יותר גדולה.
אני מנחמת אותה במעט המילים שנותרו בי, והולכת לכיסא שלי ברגליים רועדות. שוב הקול הזה מופיע: "לא טוב מאיה, זה לא טוב". מתקשרת לרופא אחר באותו הרגע. קובעת תור. שוב ממשש, נוגע, מחזיק וקובע בטון בטוח: "כלום, שום דבר, שומן. נוציא אותו כדי שלא יתפתח למשהו אחר, תקבעי תור למרפאה". יופי, לגולה הזו יש שם והוא גוש שומני, והליך כירורגי קטן במרפאה ואיזה שניים שלושה תפרים, יום מחלה על הדרך ונגמר הסיפור. יצאתי מרוצה מהעסק. יצאתי מרוצה מתוך בורות. מתוך האמונה שרופאים יודעים הכי טוב.
במרפאה הרופא מוציא את הגוש השומני. היה נדמה לי שראיתי משהו מוזר במבט שלו ושל והאחות אחרי שהוא נולד, כאילו התינוק שיצא, משהו לא נראה אתו בסדר אבל לא אומרים לאמא כלום. שוב אני מדחיקה תחושה פנימית ומשכנעת את עצמי שרק נדמה לי והכל בסדר. "שולחים לביופסיה" הוא אומר, "תוך שבועיים יהיו תשובות, אם יהיה משהו יתקשרו אליך".
שבועיים עברו, לא התקשרו. רק אמא שלי התקשרה כל יום לשאול אם הכל בסדר. בטח, אני אומרת, אל תדאגי, הנה כבר עברו שבועיים.
שבועיים ויומיים אחרי, השעה רבע לשמונה בערב, בין ארוחות הערב, למקלחות, לבייביסיטר שצריכה להגיע כל רגע, המזכירה של הרופא מבקשת שאבוא מיד. אני עוזבת את הכל כמו שהוא, את הבית, הילדים והבעל, לובשת טישרט טורקיז וג'ינס ועושה פריז על הרגע שיוצאת מהבית. עוד שעה תיכנס מישהי אחרת.
בדרך חזרה הביתה אני ממלמלת לעצמי בשקט, אחר כך בקול רם, אינספור פעמים: "יש לי סרטן, יש לי סרטן יש לי סרטן…" כאילו כדי להפוך את זה אמיתי. מה זה לעזאזל אומר? לא היה לי מושג. הרבה מחשבות, אמונות, דעות, פחדים, חוסר ידיעה, מה קורה, מה הולך לקרות, אולי אמות, מה יהיה איתי? ובתוך כל זה, הבנתי מהרגע הראשון- יש פה מסר עבורי. אינני יודעת מהו והזמן יהיה לטובתי. הגורל זימן לי עצירה. לעצור ממסלול חיי שכבר איננו עובד עבורי. אימא צעירה לשני ילדים, זוגיות במשבר, ועבודה שאינה מספקת. מחייכת לעולם חיוך עם גומות גדולות שמכסות כאב עמוק. עצרתי!
עברתי את הטיפולים הקונבנציונליים שקיימים, אך הבנתי שלי זה לא מספיק. רציתי להתרפא, ריפוי כזה שיבוא מפנים. יצאתי למסע מרתק אל תוך עצמי, מחפשת תשובות לשאלות למה זה קרה ואיך אני לוקחת אחריות על חיי מעתה ואילך.
התבוננתי על חיי, בחרתי מחדש בבן זוגי, באימהות, במשפחה, בחברים, בייעוד. החלטתי לרפא את גופי, נפשי וחיי. הסרטן היה מתנה שקיבלתי, שקראה לי לחזור אל עצמי. חזרתי הביתה. הבנתי שהחיים באמת יכולים להיגמר בשנייה וזו לא רק קלישאה. הבנתי את האפשרות שהנה הכל יכול להיגמר, ניצבתי בפני מותי שלי והבנתי את משמעות המוות בעודי בחיים. למדתי להרפות, לחוות מה הוא כאב ולאפשר לו להיות, לקבל ולתת, לדבר ולשתף, להרגיש ולאהוב- לחיות!
ובתוך המסע, החקירה, השאלות, התשובות, ההתנקות והזיכרונות, ידעתי, אחרי שנים שאמרתי שאני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, שאני מטופלת כעת כדי שאוכל לטפל גם אני באנשים. זה מה שאני רוצה לעשות, עכשיו אני מוכנה וכך היה. למדתי אימון הווייתי בבית הספר לאימון "אימושיין", עזבתי את העבודה ומאז אני מאמנת ועוסקת בנומרולוגיה. עושה את הדרך שלי בחיים, מלווה ומתלווה לאחרים בדרכם. אכן, זכות גדולה נפלה בחלקי, להרבות טוב בעולם, להיות בנתינה ובמרחב של חסד. ואם כל זה היה כדי שאזכה בכך, בורכתי.
הסיפור של גליה מייטל
גליה מייטל, בת 56, אמא של רויטל ושותפתו לחיים של יוסי. מצפה, עם יוסי, ללידת נכדתם הבכורה. מתגוררת בראש העין ועובדת בתל אביב בסוכנות ביטוח, מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן.
התייתמתי מאמא בגיל 18 ממחלת הסרטן ולכן, כאשר חליתי בפעם הראשונה בשנת 1998, ובפעם השניה בשנת 2004, הקושי הגדול ביותר בהתמודדות שלי היה
איך אספר למשפחתי, למודת חולי הסרטן. בעזרת עובדת סוציאלית בבית החולים, עמדתי במשימה בכבוד וזכיתי לים של אהבה ממשפחתי.
מיותר לספר שהחרדה הייתה גדולה מאוד, בעיקר בפעם השנייה שחליתי. אולי כי הבנתי יותר? אולי כי הכרתי יותר?
בן זוגי בחרדה עד היום, למרות שהוא רואה שהתגברתי ושאני חיה חיים מלאים. יש בחיים תקופות בהם אנחנו נמצאים בהיי ויש תקופות שאנחנו בדיכאון, ואני בדרך כלל
בהיי, אך בשתי הפעמים שחליתי זה היה בתקופה מאוד לחוצה בחיי (ולכן היום כולם שמשפחה שלי לא מאפשרים לי להיות לחוצה או עצובה).
ההתמודדות עם המחלה היתה לגמרי לא קלה, בלשון ההמעטה. הטיפולים היו קשים לי מאוד, אבל הכי קשה היה הפחד המשתק. אבל גם דברים טובים קיבלתי "בזכות" המחלה – שיניתי את חיי מקצה לקצה.
לאחר הפעם הראשונה שחליתי, הצטרפתי ל'יד להחלמה' כמתנדבת. שם, במהלך ההכשרה שלי, הפסיכולוגית ניסתה ללמד אותי לקחת יום לעצמי, וזו הייתה משימה בלתי
אפשרית. לא ידעתי אף פעם לפרגן לעצמי. עבדתי במשרד משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, אפילו המאוחרות מאוד. לפעמים עבדתי גם בשבת, כי מה יהיה אם יישאר לי דף על השולחן? ואחר כך כמובן רצתי הביתה, לבשל, לנקות, לכבס, ולשרת- בעיקר את הבת שלי, הרי השארתי אותה כל היום לבד אז איזו מין אמא אני?
הסרטן עצר אותי ועזר לי להגיע לתובנה שלפני הכל אני נמצאת. שאם אני לא אפרגן לעצמי, אז אולי לא יהיה מי שיעבוד וישרת.
בפעם השנייה שחליתי יצאתי לחופשה לכל תקופת הטיפולים, ובכל יום שהרגשתי טוב יצאתי לטייל. ביקרתי המון בשפת הים וסתם הסתובבתי ברחובות, דבר שמעולם קודם לכן לא עשיתי. התחלתי לצייר, ישבתי בבטלה גמורה וקראתי ספר, עשיתי את כל מה שתמיד חלמתי שאעשה כאשר אצא לפנסיה. כאשר חזרתי לעבודה, דבר ראשון שעשיתי היה לרדת באחוז המשרה ל- 50%.
אני עדיין עובדת, עדיין עוזרת בפרנסת המשפחה, אבל יש לי חצי יום לעצמי כל יום. בחצי היום הזה אני יכולה לעשות הכל: להתנדב, להשתתף בחוגים בוואלנאס, ללכת עם חברות לכל משחקי הכדורסל של הבנות 'אלקטרה רמת השרון', לעודד אותן בשריקות וצעקות כמו שצריך, ולקנח בארוחה. אני נוסעת לטייל הארץ בכל רגע פנוי, ואני יכולה להסתובב סתם ברחובות כמה שבא לי.
היום, אחרי שהתגברתי על המחלה, למדתי לחיות. למדתי שמותר לנו לרצות דברים לעצמנו, ובעיקר מותר לנו גם לקבל.
הסיפור של סוזנה הרהורצ'ק
סוזנה הרהורצ'ק בת 41, מהנדסת חשמל, עלתה לפני 17 שנה מצ'כוסלובקיה. עובדת כמתכנתת בחברת החשמל ומתגוררת ברמת גן. רווקה ומתנדבת באגודה למלחמה בסרטן.
את המחלה גיליתי לבד, ב-2006. הייתי בטיול בחו"ל ומצאתי גוש בשד, ככה במקלחת. מיד עם חזרתי ארצה נבדקתי אצל רופא כירורג והוא שלח אותי לממוגרפיה וביופסיה. בתוצאות הביופסיה התגלה סרטן השד עם בלוטות לימפה נגועות. קיבלתי ערימה של בדיקות לעשות ונשלחתי הביתה.
אין לי משפחה בארץ, עליתי לפני 17 שנה לבד. גם בתקופה שגיליתי את המחלה הייתי לבד, ללא בן זוג. אחי ואמא שלי הגיעו מיד ואמא שלי נשארה איתי כל תקופת הטיפולים. קיבלתי כימותרפיה, עברתי ניתוח, ואחרי זה גם הקרנות – כל החבילה.
למזלי, יש לי חברים טובים וקיבלתי הרבה תמיכה. למשך כל התקופה הם דאגו לי וקיבלתי גם הרבה תמיכה ממקום עבודה. בעצם עד היום הזה. מה שהפתיע אותי זו התמיכה של אנשים זרים. למשל, לפני ניתוח הלכתי לקנות חזייה. המוכרת הייתה מאוד נחמדה ועזרה לי לבחור את החזיה הנכונה. כעבור שבוע היא התקשרה אליי לשאול איך עבר הניתוח ואיך אני מרגישה. ממש התרגשתי.
כבר מההתחלה, אחרי ההלם הראשוני, החלטתי שהתמודדות שלי תהיה בכיף ובשמחה, שאפשר ליהנות מכל מצב ובכל מצב. גם עם הקרחת התמודדתי- הלכתי להצטלם אתה בסטודיו של חברים, ובפורים התחפשתי לנזיר בודהיסטי.
את קבוצת התמיכה באגודה למלחמה בסרטן חיפשתי רק שנה אחרי שסיימתי את כל הטיפולים, לא הרגשתי צורך בכך לפני זה. הצורך שלי בתמיכה היה בתקופה שבה היה צריך להתחיל להתמודד לבד עם המציאות. מצאתי קבוצה נהדרת של נשים צעירות, עוצמתיות, מדהימות, שנתנו לי הרבה השראה.
היום אני מקווה להתנדב באגודה כדי לעזור לנשים אחרות להתמודד עם הסרטן. עכשיו, כמה שנים אחרי, אני ממשיכה להתפתח, ממשיכה לעשות ספורט (אני בנבחרת שחיה של חברת החשמל), לומדת כירולוגיה (קריאה בכף יד). לפני כ-7 שנים התחלתי לצלם, ובשנים אחרונות עליתי מדרגה- התחלתי לעבוד עם מנחה על כמה פרויקטים אישיים, אחד מהם קשור לסרטן השד . מתכננת לעשות תערוכה אחת או שתיים. מקווה למצוא בן זוג ולהקים משפחה.
הסיפור של רבקה בצר
רבקה בצר, בת 71, מורה בגמלאות, גרה ברחובות, אם לשני בנים ובת וסבתא לתשעה נכדים. מתנדבת ב"יד להחלמה" מזה כ – 28 שנים. נותחה בשנת 1978.
בשעת רחצה במקלחת עלה בי החשד כי נתקלתי בגוש בשד השמאלי. בדיקה ושוב בדיקה, ובבדיקה הפתולוגית עלתה תוצאה חיובית. תוך 10 ימים אושפזתי ועברתי כריתה מלאה של השד.
הידיעה כי הסרטן מקנן בי נפלה עליי כרעם ביום בהיר. מה פתאום? מדוע דוקא כעת, כאשר אני בשיא הפעילות? מה יקרה בבית? אני בת 38, בתי הקטנה, יפעת, בת שלוש וחצי ושני בניי- אמיר ויורם, בגילים 13 ו – 16. ומה יהיה בבית הספר, אני רכזת שכבה בחטיבת הביניים, מרכזת 7 כתות, ממתין לי טיול שכבתי בט"ו בשבט, אני והמחנכים עובדים על מסלול הטיול ותכניו. מה יהיה?
מהניתוח לא חששתי, אך לא היה לי ברור איך אתמודד בהמשך. עוד בבית החולים החלטתי – אני אתגבר, את הסרטן אנצח. הרי יש לי משפחה נהדרת, בעל נפלא ותומך וילדים בוגרים מקסימים, שותפים בכל דבר, וילדה קטנה שמאוד זקוקה לאמא. המשפחה המורחבת תמכה ועודדה, וסבתא שהתה בביתנו כל זמן שנעדרתי. המחנכים בבית הספר חלקו אחריות ביניהם, הוציאו לפועל את כל התכניות ואותי לא שכחו ועודדוני כל העת.
את הבנים שיתפנו לאורך כל הדרך, לפני הניתוח ואחריו. לא פחדנו להכיר את המילה "סרטן". היינו אופטימיים ובחנו את המצב באור חיובי. גם הבת הקטנה הייתה בתמונה. באחד הימים סיפרה לגננת: "לאמא חתכו את הציצי." הגננת הגיעה בבהלה לביתנו לאמת את דבריה.
בבית החולים שהיתי 10 ימים (באותם זמנים, לפני כשלושים שנה, האשפוז היה ארוך). שבתי לבית מעודדת, אך מודעת לכך שלפניי עוד דרך ארוכה. בתכנית ההמשך היו הקרנות שמהן חששתי מאוד. לא האמנתי לאונקולוג שהבטיח כי לא יהיו לי תופעות לואי, למעט כוויות. באותן שנים הרופאים לא דיברו גלויות, לא הזכירו את המילה "סרטן", אלא אמרו "מחלה". אני, לתומי, חשבתי שגם האונקולוג אינו אומר את כל האמת וחששותיי גברו. בהקרנות הראשונות בעלי הסיע אותי לתל השומר. בהמשך, כשנוכחתי שאכן אין תופעות לואי, נהגתי לשם בעצמי. היה לי קמע – ופל "אגוזי". בכל פעם קניתי "אגוזי" והאמנתי שהוא יושיעני.
ששה שבועות נעדרתי מעבודתי בבית הספר. כשחזרתי התקבלתי במאור פנים. נכנסתי לשגרת עבודה. ביד שמאל המנותחת המשכתי להשתמש ולמלא בגיר לוחות שלמים. לא תמיד זה היה קל, אך איש לא הרגיש בכך. נכנסתי לתקופת חיים חדשה. החיים כאילו חזרו למסלולם, אך לא בדיוק- ביקורות שגרתיות שלאחריהן דווח מלא לכל המשפחה, כולל ילדיי, על מה קרה, מה אמרו ומה ההמשך. ההסתכלות על חיי השתנתה, דברים שפעם היו חשובים ומעצבנים הפכו לשוליים. אני הרבה יותר סלחנית, פחות ביקורתית כלפי עצמי וכלפי אחרים, לא מחפשת תמיד את המושלם ומנסה ליהנות מכל דבר ומכל רגע. מרגישה שיש בי הכוח לעשות המון דברים ואכן אני מטיילת רבות בארץ ובעולם, לומדת בקורסים שונים, מסיעת לילדיי ונהנית מבייבי-סיטר לנכדיי.
בהתנדבותי ב"יד להחלמה" ביקרתי נשים רבות לאחר ניתוח, בתחילת הדרך. אני מנסה לחזקן, לשתפן בנסיוני ונותנת לגיטימציה לפחדים שלהן. מתגובותיהן ומהמפגש אתן אני מקבלת יותר ממה שאני נותנת. ההתמודדות עם מחלת הסרטן אינה קלה, אך תמיד צריך לחפש את האור שבקצה המנהרה.
רחל הררי
נולדה יחד עם המדינה (פעם הייתה מאוד גאה לומר זאת), נשואה לניק, אימא לאלה ועומר וסבתא גאה לחמישה וחצי נכדים, סער בן ה-13, סיוון בת 11, נוי בת 6 חצי, סתיו בן השלוש, סלע בן השנה והמשך יבוא. היום פנסיונרית של משרד החינוך ומתנדבת ביד להחלמה. יצאה לגמלאות בגיל צעיר מאוד יחסית, חמישים, עם הולדתו של נכדה הבכור, כי סבתאות היא משרה מלאה.
הסרטן, או "המחלה" על פי הפולנים, תפס אותי כשכבר הייתי בפנסיה. יום אחד בתחילת 2001, בזמן המקלחת, הרגשתי גוש מוזר בשד ימין. במשך כשבועיים הסתובבתי עם הידיעה על הגוש מבלי לפצות פה, אפילו לא לבעלי, כשמידי פעם אני נוגעת ובודקת אם הוא עדיין שם… אבל מאומה לא קרה. הגוש נשאר באותו מקום ולא מש משם. אזרתי אומץ, סיפרתי לבעלי, והזמנתי תור לכירורג שד. אחרי סדרת בדיקות וצילומים, הרופא אמר לנו שהכול בסדר, זו הייתה ציסטה ועכשיו כשעשינו בה נקב (בזמן הביופסיה), הכל יעבור.
אבל זה לא עבר, ושוב בדיקות וצילומים, ואז ביום הולדתו של בני, הרופא מבשר לי בעדינות רבה שהתאים שלי לא כל כך נקיים. מבלי לחשוב פעמיים, הגבתי שאני התקלחתי ואני נקייה. קצת הומור עוזר להתגבר על כל דבר…
עברתי ניתוח, טיפולים כימותראפיים והקרנות. נקודת השבירה שלי הייתה הידיעה על נשירת השיער. פעמיים בכיתי-בפעם הראשונה כשהתבשרתי על הנשירה הצפויה, ובפעם השנייה כשחברתי עזרה לשערי לעזבני וגילחה את יתרת שערות ראשי. אבל גם על זה התגברנו. לא להסתכל במראה, לישון עם כובע בתחילה, להכין פאה שרוב האנשים לא זיהו שזו לא עטרת ראשי. בסופר בבוקר, כשהחמיאו לי שאני כל כך מסודרת, שאלתי "רוצים למדוד?". אנשים הוכו בשוק אך מיד חיכו – רק לא רחמים.
לטיפול הכימותראפי הראשון הגעתי חרדה. נתקלתי ברופא שדקר ודקר ולא מצא את הווריד. עשה "טובה" ונשמע לאחות שאמרה שכדאי לחמם קצת את המקום ואכן הדבר עזר, ואז הוא אמר: "אני מרחם על הרופאים הבאים שיצטרכו למצוא לך את הווריד". עד פה, ומה איתי? מי הסובל והכואב? למזלי, בפעמים האחרות הייתה רופאה עדינה שטיפלה בי בנאמנות והשתדלה ככל שניתן לא להכאיב לי (אציין שאני פחדנית ללא גבול). כמובן שהתלוננתי עליו. זה נתן לי את הכוח להופיע בפני סטודנטים לרפואה בסורוקה ולספר להם את סיפורי שלי על הסרטן. איך אני כאישה קיבלתי זאת, כמה יחס אוהד ומסביר חשוב לאישה שעומדת בימים קשים אלה.
עוד טרם סיימתי את טיפולי ההקרנות, פניתי לרופא שעבד יחד עם האגודה למלחמה בסרטן בערד והצעתי את עזרתי עם נשים חולות הנמצאות בתחילת התהליך. מאז ועד היום עברתי מספר קבוצות תמיכה בב"ש ובירושלים ונהייתי אחת מקבוצת הנשים הפעילות ביד להחלמה. בתחילת הדרך דאגתי שכל מפגש, כל שיחה עם אישה חדשה יחזירו אותי אחורה, לזיכרונות ולזמנים הלא קלים ההם, אך כנראה שהתמיכה בה אני זכיתי מהבעל, המשפחה, החברים וכל הסובבים הביאו אותי למצב בו אני מסוגלת לעזור וגם לחזור לאותם ימים ולראות הכל גם בצבעים בהירים יותר.
אנחנו-אני, הבעל והסובבים, קיבלנו את מחלת הסרטן כמחלה שנעבור אותה והיא תחלוף, ותישאר אי שם בעורף ולא בקדמת החיים. אנחנו חגגנו מספר פעמים במשך התקופה. אחר הניתוח, באמצע כל סוג של טיפול, בסוף כל סדרת טיפולים – כל פעם מסיבות קטנה. בסוף כל הטיפולים מסיבה גדולה והרבה מתנות הקשורות לנושא – למשל גביע, כי ניצחנו את המחלה. ומיד לאחר מכן, נסיעה לחו"ל על כל הקשיים הקשורים לכך. לקחנו מסלול "קל", בקצב שלנו. אם עייפתי אז באותו יום שעות מנוחה ארוכות יותר, אבל לא לוותר – החיים ממשיכים.
במשך התקופה נולדו לנו עוד שלושה נכדים ותפקדתי כסבתא במשרה מלאה. בתי וארבעת ילדיה גרים באילת ובני גר בחיפה עם בתו. ואני נוסעת על קו חיפה-אילת כאשר ר"ג, או ערד בעבר, משמשים כתחנת ביניים ומקום לפסק זמן. הכיף בפגוש אותם ממלא את המצברים ונותן לכולנו כוח להמשיך. כיום, תשע שנים אחרי, אני מרגישה לגמרי אחרי, והזיכרונות הם אי שם באופק. היום, אני מקווה כי כל יום ישתפר ויהיה טוב יותר מהיום הקודם.
