רוחות פרצים / חגית גרוסמן
פרוזה מקור, הוצאת כנרת זמורה דביר 108 עמ'
צריך לדבר על מה שחגית גרוסמן עושה לשפה העברית.
"וגילתה שלכאב יש צורה נשגבת ואפשר לבעוט ולנשוך במילים, להשתולל ולנקום. אבל בעיקר לאהוב אהבה חזקה ומוחלטת." עמ' 29
ואת האהבה הזו למילים, מרגישים בכל משפט בספר. ולכן קראתי פעמיים כל עמוד.
תניה דראפט, אמנית, ציירת, משוררת ואישה שלבה שבור, מתמודדת עם העולם אחרי שאמה עוזבת את אביה של תניה ואת שלוש בנותיהן בכדי להתחיל את חייה מחדש בארץ אחרת עם אהבה חדשה. תניה מתוודעת לאופל ולכח המיני שלה והיא מתיכה את שני הצירים האלה אל תוך מערכות היחסים המיניות והזוגיות שלה. החל מהחייל המסתערב שחוזר בסופי שבוע מרמאללה וכלה בבן עשירים ריקני, כמה לאהבה ונואש, כמוה ובקומיקאי ארוך רגליים. המוות והפרידה, על גווניהם המתעתעים, מלווים את הגיבורה בהתבגרותה.
"רוחות פרצים" טורק בחלון פתוח אנרגיה ורוח של תשוקה עצורה, אלימה וכאב. ואני רוצה להיות הרוח הזו, והאובייקט הזה, שנחבט בין הדמויות הצבעוניות, האנושיות, הפגיעות של המחברת. ולא פעם זועקים בי חושיי האימהיים ומבקשים לחבק את פגועי החיים שבראה, בכשרון עצום. והמהות הנשית שבי מתחברת לכל נים של הבשר והגוף הפמיניסטי בדמות מספרת יודעת-כל בספר.
"האבירים היחידים בעולם הן נשים. רק הן מצליחות להעניק איזו תקווה." עמוד 19.
ואיך אפשר להתעלם מה"מרידיאן" של שרון גלזברג על העטיפה? שמשאיר בדיוק את הקרביים חשופים, שקופים. ספר משובח, עמוק, שלא מבקש לרצות וכואב בכל איבר בגוף. ככה בדיוק.