הבטחתי לפני זמן מה שאגיע לכתוב פוסט שלם על איזי, אז נראה לי שהגיע הזמן…
יש לי מנהג, אני לא קוראת ביקורות בסלונה (וגם לא במקומות אחרים) על ספרים שאני מתכוונת לכתוב עליהם. כך שאת המשפט הבא לא ביררתי, אבל אני מנחשת ניחוש סביר:
תילי תילים של מילים בטח כבר נכתבו על המורמוניות של הספר, על האמונה, על הטרגדיה, ועוד ועוד.
דווקא בגלל זה אני רוצה להתרכז בנושא אחר, שולי לכאורה, אבל בעיניי הוא אחד המסרים החשובים והחזקים בספר.
מבטיחה שאין פה ספויילר רציני, אבל יש דברים שמתגלים במהלך העלילה, אז אולי עדיף שלא לקרוא אם עוד לא קראתם את איזי.
אם המשפחה התאהבה באב המשפחה, ביציבות שלו, בהיותו הוא עצמו ללא שינוי, בביטחון שהשהות לידו מקנה גם לה, כמי שהיא עלה נידף ברוח במובנים רבים.
עקב אהבתה היא ממירה את נצרותה לזו שלו, המורמונית, היא מקבלת על עצמה את אמונתו ואת דעותיו, היא יולדת בשמחה את ילדיו ומחנכת אותם בדרכה החדשה, היא מנסה בכל כוחה להיות כמו הסביבה, לא רק לצטט אלא באמת להפנים ולהאמין, להרגיש מבפנים.
ואז מגיע המשבר, המשבר האמיתי מוביל תמיד לשאלות אמוניות, אצל כל בני המשפחה השבר ניכר בעין, ברמה זו או אחרת, אבל ההורים נדמים מהר מאוד כשני קטבים, בעוד אם המשפחה נשברת לקיצוניות אחת, אב המשפחה מעמיד פנים שהכל כשורה, הכל כרגיל, המשבר חלף במהירה.
את אם המשפחה זה שובר פי כמה וכמה, היא לא מבינה איך הוא נשאר כזה, כזה יציב, כזה ללא שינוי.
היא שוכחת שאלו בדיוק התכונות שמשכו אותה אליו מראש, המלאות שלו, השלמות שהוא חש עם עצמו והעולם, האמונה הבטוחה בעצמה. מול המשבר שפוקד אותם כל התכונות שפעם קרצו לה ביותר – הופכות לכתב האשמה, דוחפות אותה יותר לקצה, מרחיקות אותה מבעלה ומאמונתה-השואבת-מאמונתו.
מעבר לסיפור (היפיפה, והמקסים, והעלילה הרגישה, והביקורת העדינה על דרך החיים וכל זה. אבל כבר אמרתי שיש בי שוחד מסויים מכיוון שתמכתי בהדסטארט בהוצאת סנדיק ספרים), אני חושבת שיש פה אמת אוניברסלית לכל זוג.
כי יום אחד אחרי כמה שנים טובות את קמה וקולטת שהדברים הקטנים שמכעיסים אותך הם פחות או יותר אותם דברים קטנים שהיוו את גורם המשיכה בהתחלת הקשר. אולי זו הדרך בה הוא צוחק, שפעם הצחיקה אותך נורא ועכשיו נדמית פאטתית, אולי זה חוסר הפרקטיות שלו שהיתה מים מרעננים אחרי החיים הפרקטיים-מידי שלך ושעכשיו גורמת לך להטיח ראש בקיר בתסכול, אולי העובדה שהוא נשאר ילד נצחי שהלהיבה אותך כשהייתם בני 25 ונראית לא במקום כשאתם בני 45, כל זוג והסיפור שלו.
והחוכמה, כפי הנראה, היא להיזכר שזה בדיוק זה, זה מה שרצית, זה מה שחיפשת, ושגם היום כנראה יש לך מה ללמוד ממנו בתחום הזה הספציפי, כי עובדה שעם כל הכעס את עוד אוהבת, ועוד איתו, בוחרת בו בכל יום מחדש.
