ספרנית בדימוס: לזכור (את השואה) ולא לשכוח (את שורדיה)

סיקור הספר "מיאוש לתקוה ובחזרה" מאת יהודית פויאר

בחורה עם מחשב נייד

ת

 

כספר, הספר מצד אחד קריא ומצד שני נראה כמו עיבוד לדפים של מצגת פאוורפוינט, חוסר מקצועיות מסויימת נודף ממנו ומקלקל מעט את הקריאה ואת היכולת לעבד ולעכל את הנכתב. יד עורכת רצינית היתה נחוצה לספר.

אבל לא כספר, כמידע, כנתונים – זה אחד הספרים הכי מזעזעים שקראתי מעודי.

מדינת ישראל, זו ששולחת אותנו למצעדי מוות, זו שמעלה את השואה וזכרה על נס, זו שנזהרת מאוד שאיראן לא תהפוך אותנו שוב לנרדפים, זו שהוקמה בשביל ה"לעולם לא עוד", זו שהוכרה כמדינה בעקבות הטרגדיה, אותה מדינת ישראל – היא אחת מבוזזות שורדי השואה הכי גדולות!

מסתבר שאם אתה ניצול שואה אולי בארץ תהיה הכי בטוח ומוגן מכזו פורענות – אבל גם תקבל בה הכי פחות פיצויים על מה שנאלצת לעבור, תזכה בה להכי פחות כבוד וביטחון כלכלי, למעשה – רבים מאוד מהניצולים נמצאים כיום מתחת לקו העוני! כאילו הם לא סבלו מספיק בעברם, והם צריכים לחשוש מהרעב גם בימינו-אנו.

כשהמדינה רק קמה אפשר היה לתרץ בהרבה תירוצים את היבנותה על גבם של הקורבנות, חוסר ידע, חוסר ברירה, הם היו בשר תותחים במלחמת העצמאות, וכספי הפיצויים שלהם חילצו את העם כולו מקיצוב וקושי כלכלי. אני עדיין לא בטוחה שאנשים שעברו כל כך הרבה מוסרי בכלל לנצל לטובת כלל העם, אבל נגיד שהיתה פה גם טובתם שלהם והמון חוסר הבנה מה עושים להם.

אבל עכשיו? כיצד ייתכן שגם עכשיו המדינה שולחת ידים גסות-לב ונעזרת בכספיהם? איך שני ניצולים מאותה עירה שעברו אותה שואה יקבלו סכומי כסף שונים מהותית רק כי אחד חי בישראל ונגזר עליו לממן את מדינתו ולהישאר בעוניו והשני חי בארה"ב או בכל מקום אחר בעולם והוא יכול להתקיים בכבוד ולהשתדל להשתקם אחרי כל שעבר עליו? איך ייתכן שלניצולי שואה יהיה עדיף לחיות בכל מקום שאינו פה? האם אין לקובעי המדיניות כל בושה?

חשבתי לספר לכם את סיפורם האישי של סביי ואת הקצבאות המגוחכות שחלקם קיבלו, אבל נראה לי שאין צורך להיכנס לפרטים אישיים. די שנדע שכולנו כמדינה עדיין משתמשים בכספי 189,000 הניצולים שעוד חיים פה. נדע ונתבייש, נדע ונצעק שמי שנוצל על ידי נאצים – אסור שינוצל שוב על ידי יהודים.

 

עוד ביקורות םפרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה