יצא באופן מקרי שבפעם האחרונה שהתפנתי לקריאה קראתי את "ככה החיים יפים", ספר צרפתי מאת אוליביה בורדו, המספר מנקודת מבט של ילד על מערכת היחסים המיוחדת מאוד של הוריו בינם לבין עצמם, ובינם לבינו. ספר שאהבתי מאוד.
והשבת, הפעם הבאה שהתפנתי לקרוא, קראתי את "החיים עצמם", ספר איטלקי מאות פאביו וולו, המספר מנקודת ראות של גבר על מערכת היחסים שלו עם זוגתו ועל הזעזוע שלידת בנם הביאה איתה.
לכאורה הנושא בדיוק אותו נושא. שני זוגות עם אהבה ממבט ראשון, אהבה גדולה מהחיים, ואיך משנה הילד הראשון את חייהם.
שני הספרים נכתבו בידי גברים אירופאיים, ומסופרים מנקודת מבט גברית, מה שמהווה מבט רענן יותר מרוב הספרים. והם עוסקים ברגעים שאחרי "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אבל שני הספרים שונים לגמרי ומספרים למעשה סיפור הפוך לחלוטין.
אולי כדאי להקדים ולומר, (לטובת מי שחדש פה) שעם כל הכבוד למשבר הילד הראשון ומה שהוא מעולל לזוגיות, התיאורים שלהם פשוט הצחיקו אותי ממרום גידול ארבעה קטנים ונסיון לזכור שאי פעם היתה פה זוגיות שיצרה אותם ורצתה בהם, אז אם אתפ לפני שלב ההורות או בשלב הילד הראשון בבקשה לקחת אותי בפרופורציה הנכונה:
עכשיו כשסיימנו עם הגילוי הנאות בואו נעבור לספרים עצמם.
החיים עצמם כתוב כמו שמדברים. הגבר הדובר מספר לנו את סיפור פגישתם, הכרותם, אהבתם, והורותם שלו ושל בת זוגתו.
הוא מדכא ברמות על. בעיניי. למי שחי גם ככה את הסיפור הזה. מכיוון שספרים אמורים להוות בריחה מהמציאות שלך ושכחה רגעית, בעוד שהספר הזה הוא התגלמות המציאות של כל מי שהוא הורה בשלב בו עוד דואגים לילד ולכל צרכיו. הוא מפרט בפרטי פרטים את הקושי שלא לישון לילות רציפים, את הפתרון שהרבה זוגות נוקטים בו – אחד ישן על הספה והשני עם הילד, את הריחוק שהפתרון הזה יוצר. הוא מתאר את הגברים המסרבים להפסיק להיות ילדים הנפוצים בימינו, את הקושי של הגבר להבין שהחוקים השתנו – האישה גם מפרנסת ולכן גם הוא נדרש לגדל, את ההישאבות לתוך ההורות עד איבוד עצמך לגמרי.
שלא יובן לא נכון – הוא מתאר הכל בצורה נהדרת, את האהבה ואת המשבר וגם את השינוי שהגיבור עובר לאורך החיים. פשוט – החיים צריכים להוות בריחה, ולפחות עבורי הם היו שיקוף מדוייק מידי של חיי. גם אם מצחיק אותי קצת כמה קושי ילד אחד מסכן מהווה בחייהם של זוג. תנו לי לחזור לימים של הילדה הבכורה בלבד ואני פורחת בטירוף…
מצד שני, מדהים לראות כמה החוויה אוניברסלית. כמה הורות באיטליה זהה להורות בישראל למרות כל השינויים הגדולים בחיינו. כמה האישה היא אישה והגבר הוא גבר וההורות היא הורות. התחושה הזו שאנחנו לא לבד, שככה כולם, שזה הכי נורמלי וטבעי – יש בה הקלה. אין ספק.
שורה תחתונה – ספר מומלץ למי שרוצה להתפרק על ימי העבר או עדיין לא שם. מי ששם עלול קצת להתבאס. יתאים גם למי שרוצה להיזכר שהקושי שווה את החיוך שלהם בסוף היום.
ככה החיים יפים הוא הפוך לגמרי.
תמונת ראי של "החיים עצמם".
מה קורה כשהזוג המאוהב מסרב להיכנע לחיים? לנורמליות? לשגרתיות של גידול ילד, פרנסתו, שליחתו למסגרת וכדוצה?
בסיפור הזה האישה נדה על הגבול בין שפיות לאי- שפיות, והגבר מוכן לעבור איתה את הגבול הלוך ושוב, כשהם סוחפים אחריהם במחול פרוע את חבריהם ואת בנם.
הם לא נקלעים למותשות של עוד החלפה ועוד האכלה ועוד ריב. הם עסוקים מידי לחוות עולם שברור רק לעיניהם. עולם בו מכתבים מושלחים הצידה להר ענקי שהילד קופץ עליו כעל טרמפולינה. ולמי זה משנה מה נכתב בתוכם? העולם שיישאר לו בחוץ, פה נהנים!
כמובן שהעולם, כדרכו של עולם, משיג את המשפחה העליזה, ולא אפרט פה יותר מסיבות של ספויילר.
הספר כתוב מקסים ומושך מאוד, נקרא ממש בגמיעה אחת לא בגלל מתח אלא מתוך הנאה. ספר מומלץ לכולם.
כמו תמונת ראי שני הספרים מביאים את הקורא למסקנה דומה, כשאתה הורה המחוייבות היא קודם כל לילדך. "החיים עצמם" מספר על המאבק להפנים זאת ו"ככה החיים יפים" מזכיר את המחיר הכבד יותר המושת על מי שמנסה לחמוק מהעול. וביחד הם מזכירים גם לי, ממרומי 4 ילדים, שהקושי שווה הכל, שהילדים שווים הכל, שבחרנו נכון ושיום אחד נצא מהקושי ונחווה אושר גדול.