ספרנית בדימוס חוגגת את שבוע הספר

ספר מומלץ אחד בכל יום מימות שבוע הספר. והיום – "כל מה שלא סיפרתי", סלסט אינג

Book1

 

מטריד, מטריד, מטריד. זו הדרך היחידה לסכם את הספר הזה. מטריד במובן הכי חיובי של המילה.

יש ספרים שחודרים לך מתחת לעור, שהסיפור בהם מזעזע את אמות הסיפים שלך. חלקם עושים את זה בברוטאליות אכזרית (מישהו אמר "הפרדס"?) אבל חלקם עדינים מאוד, נוגעים לא נוגעים. ורק אח"כ את מגלה שנדבקת לנצח. כזה הוא "כל מה שלא סיפרתי".

בהתחלה בהתחלה אנחנו מגלים שיש נערה מתה. אחר כך אנחנו מגלים מה הייחוד בנערה הזו – נערה מעורבת, אמא אמריקאית, אבא אמריקאי ממוצא אסייתי, זוג מעורב בתקופה שאלו היו נדירים מאוד בארצות הברית. אח גדול, אחות קטנה. משפחת פרברים כאילו הכי נורמטיבית. אבל שונה, שונה במהות.

והשוני הזה לא נוגע רק להורים, השוני משפיע על צאצאיהם. לא רק במראה האורנטיילי. לא רק ביחס של הסביבה כולה. גם בציפיות שההורים שלהם מפתחים מהם.

כי בואו נודה על האמת, כולנו מפתחים ציפיות מהילדים שלנו. מודעות, לא מודעות. הן שם. קיימות. רוחשות. אנחנו משווים אותם לילדות שלנו, לחלקים שאהבנו ולחלקים שלא. אנחנו שמחים כשהם מקובלים ועצובים כשהם נכשלים. לא רק בשבילם. גם בשביל החלומות שלנו.

וכשמוסיפים על זה נדבכים על גבי נדבכים. חלומות שזנחנו עבורם. ההורים שלנו ומה שהם ציפו מאיתנו. הצורך להוכיח שלמרות שאתם זוג שונה הילדים יצאו הכי סופר דופר. זה עוד ועוד קשים ששוברים את הגב, אבל לא של הגמל – של ילדינו.

גם אני חלק מזוג מעורב, גם הילדים שלי גדלים במקום שבהכרח הם יהיו בו יוצאי דופן במידה כזו או אחרת. גם אני רוצה שהיותי דתיה בקיבוץ חילוני לא תמנע מהם להיות חלק מהחבר'ה. האם החשש שלי מהפגיעה שלי בעתידם יכולה להוות פגיעה בעצמה? על פי "כל מה שלא סיפרתי" התשובה היא "בוודאי. בהכרח".

כי רצונם של ההורים שבספר לעודד, לעזור, לכוון, לסייע להוציא לפועל – רומס. הוא רומס כל אחד ואחד מילדיהם. והוא תמים, הרצון הזה. הוא נובע מהמקומות הכי טובים. מהמחשבות על הילד ומה שכמדומה נכון לו. אבל הוא מעוות. הורס. חורך כל חלקה.

ועכשיו, אחרי שקראתי את הספר הזה, נשאר לי רק לראות איך לי זה לא יקרה. במובנים רבים זה ספר ייעוץ להורות הכי טוב שקראתי מעודי. אם רק אצליח למצוא את הדרך ליישם.

עוד ביקורות םפרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה