נתחיל בהבהרה – זה לא רומן שבו מככבים כבשים, אותי הידיעה הזו אכזבה, אבל האכזבה שרדה בערך דף אחד, אחר כך פשוט נסחפתי אחרי מה שזה כן. ושכחתי ממה שזה לא.
כי הספר הזה הוא לכאורה ממתק אמיתי. אנגליה, צמד נערות ממנות את עצמן לבלשיות, קיץ חם במונחי אנגליה (הלוואי עלינו החום הזה), ואישה שנעדרת מהשכונה – אבל לקחה איתה תיק וכאלה אז כנראה שסתם נמאס לה. הספר זרוע תזכורות לממתקי אנגליה של אז ולנו רק נשאר להתענג.
אז אנחנו מתענגים
על הכתיבה של ג'ואנה קאנון, על התיאורים של כל תושבי השדרה, על היכולת לצייר איך הבתים עצמם שונים לפי מי שגר בהם, על התמימות המדהימה של שתי ילדות בנות 10 שבטוחות שאם ימצאו את אלוהים – השכנה פשוט תחזור.
ובין הדפים, בעוד אנחנו מתענגים, עולה סיפור שהוא בעצם טרגדיה, עולים יחסי שכנים עכורים, ואדם שמסומן כ"לא משלנו", ולאט לאט במהלך הספר הסיבות נפרמות, הקשרים מותרים – לא לשכנים אלא לנו הקוראים, ולא נותר בנו אלא לתהות איך לכל הרוחות בונים תלי תלים על כלום?
(במובן הזה הספר דומה מאוד ל"כל מה שלא סיפרתי" אבל אל תטעו. אין ביניהם דמיון).
כי הצרה היא להבדיל בין העזים לכבשים, בין מי שיירש גן עדן למי שיירש גיהנום. בין אלו שכוונותיהם טובות אבל הם הורסים לבין אלה שלא ברורה כוונתם אבל הם לא מזיקים כלל.
וכשתבואו לשפוט, בסוף הספר, זכרו משפט אחד, שעכשיו אולי יהיה קצת סתום, כדי לא לספיילר –
הספר הזה דומה לא מעט גם ל"אליזבת איננה". יותר לא אומר.
בכל מקרה, כמו שאמרתי, ממתק. כזה שמעורר חשיבה, אבל עדיין מחליק בכיף בגרון – ועבור הוצאת תמיר סנדיק מדובר בתכונה שאינה אופיינית כלל…
עוד ביקורות ספרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה