מי זו האישה הזו שמתלבשת לה בהנאה, ובחדווה אצה רצה לחדר הכושר וגם מגיעה לאימונים בימים שלא בלוח הזמנים הקבוצתי? אחרי שהשקעתי כל כך הרבה להגיע לפיגורה הנוכחית שלי, בכל זאת, גוף כמו שלי לא מתעצב כך בין לילה, דרושים הריון, הזנחה של שנים והרבה משולשים של פיצה, אני לא מזהה את עצמי יותר.
חודש עבר מאז התחיל פרויקט "אתגר החיים הטובים" בשיתוף סלונה והולמס פלייס ויש לי מספר תובנות כשהראשונה שבהן היא מי חשב על השם זה. "אתגר החיים הטובים" קוראים לזה. שם ראוי יותר היה "עלמת חן צעירה אחרי לידה (12 שנים פחות חודשיים בדיוק, אבל מי סופר) מגלה את העולם התחתון של חדרי הכושר, מאמנת שהיא מתעללת סדרתית וקבוצות שרירים שמעולם לא ידעה על קיומם." ולא, זו לא זיעה, אני לא מזיעה. זה הגוף שלי בוכה.
התובנה השניה היא כל הקלישאות האפשריות על כוחה של קבוצה, קהילה, נבחרת מגובשת, אחוות נשים מהסוג המשובח ביותר שיש. החבורה הרב גונית הזו שאיתי שלא מפסיקה לפרגן, לתמוך, לעודד וגם להצחיק, באימונים ובקבוצת הווטסאפ, בלעדיהן לא הייתי שורדת אפילו רגע.
אם לפני 4 שבועות הייתם אומרים לי שאעלה על הליכון מיוזמתי או בכלל, הייתי צוחקת לכם בפנים ומוכנה להתערב על היורשת שזה לא יקרה אף פעם. אחרי 4 שבועות אני מוצאת את עצמי הולכת במודע, מיוזמתי, ברצון ובהכרה מלאה לשיעורי הסטודיו. בודי פאמפ, בודי באלאנס, בודי אטאק, בודי סטפ ועוד כהנה וכהנה, אימונים שהייתי בורחת מהם בעבר כאילו היו מחלה סופנית מדבקת.
אבל החותמת הסופית, הגושפנקה לשינוי שאכן עובר עליי וההוכחה הרשמית שנדפקה לי הקופסה סופית הגיעה כשנרשמתי לפני מספר ימים למירוץ 5 ק"מ בסמסונג 2020. זהו, אי אפשר להתחרט יותר. כך חלפה לה תהילת עולם של בטטת כורסה.
