היא הייתה מוטלת על הרצפה בחדר הארונות כשיד אחת מכסה את פניה והיד השנייה אוחזת בעניבה שהייתה כרוכה סביב הצוואר שלה. עמדתי מעליה, העיניים שלה היו פקוחות, והיא הייתה לבושה באותו הבייבי דול שהיא לבשה אמש, כשעזבתי אותה, האדום עם הפרווה. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שהלב שלי משתולל בתוכי, המחשבות רצו לי בראש כמו בסצנה מסרט. תחשוב רוברט! הוא אמר לי, תחשוב! המוח עבד בקדחתנות ונזכרתי שאמורות להיות שקיות שחורות איפשהו על אחד המדפים. התחלתי לחפש, הפכתי מדף ועוד מדף, מעיף כל דבר שלא מזכיר לי שקית. אין לנו הרבה זמן, הוא גער בי, תתרכז רוברט! נשכתי את השפה התחתונה, מנגב אגלי זיעה שהצטברו לי על המצח, תתרכז!
יש סמטאות חשוכות כאלה שאתה בחיים לא תרצה להיכנס אליהן, היא אמרה בזמן שהיא שיחקה עם השיער המתולתל השחור שלה, אבל אני כמו טיפשה, גם אם יהיה תלוי תמרור אדום של אין כניסה, אני דווקא נכנסת אליהן, היא המשיכה לומר בזמן שהיא מלפפת תלתל אחד בודד סביב האצבע שלה, מלפפת אותו כל כך חזק עד שנראה שהאצבע עומדת להתפוצץ. אתה מבין למה אני מתכוונת? את האמת שהבנתי, הבנתי לפי הפרצוף שלה עוד אחרי שהיא ירדה מעליי ונשכבה על המיטה, מושכת את הסדין עד מתחת למותניים שלה, משאירה אותי חסר נשימה לנוכח השדיים המזדקרים שלה, נפעם כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותן, מתרגש מקרני השמש שמרצדות, כמו ריקוד, על הפטמות הכהות שלה. אין לך מה לומר? היא הגניבה אליי מבט עם העיניים הגדולות שלה תוך כדי שהיא קולטת מה מעסיק אותי ומושכת את הסדין עד מעל לשדיים שלה. רציתי לצבוט לה את הפטמה השמאלית צביטה שתגרום לה לצעוק מכאב ולרצות לטפס עליי שוב, ככה עם כל העצבים שלה שתטרוף אותי, אבל בחרתי להפנות לה את הגב, להתרומם מהמיטה ולהיכנס למקלחת, בלעדיה.
רוברט, אתה מתחמק! שמעתי אותה מחוץ לדלת האמבטיה בקול חנוק מדמעות. זאת החברה הכי טובה שלי, היא הטיחה אגרוף בדלת, למה? למה דווקא איתה? אתה בן זונה, הוא אמר לי בזמן שסיבנתי את הגב, לגמרי בן של זונה! אני ממש לא צריך את ההערות שלך עכשיו, סיננתי מבין השיניים. עם מי אתה מדבר שם? היא שאלה כשהיא ממררת בבכי. בחוסר חשק סגרתי את ברז האמבטיה ושלפתי מגבת מהמדף. באמת שריחמתי עליה אבל לא רציתי להתמודד עם המצב הזה עכשיו. יצאתי מהאמבטיה וראיתי אותה שעונה על הקיר מול הדלת אוחזת במכשיר הנייד שלי, זה הרתיח אותו אבל הצלחתי להשתלט עליו. היא הסתכלה עליי עם העיניים השחורות שלה, מתחננת שאומר משהו. נדבר על זה מחר בבוקר, חייב לעזור הערב לאליזבט עם הילדים. חלפתי על פניה והתחלתי להתארגן לזוז.
דהרתי על הכביש, הגעתי למהירות של 180 קמ"ש. נסעתי כמו מטורף המחשבות שלי ממנה לא הרפו. אז היית מבקש סליחה על זה שזיינת את החברה הכי טובה שלה מה כבר היה קורה..הוא אמר לי. היא לא הפסיקה להתקשר, זה חירפן אותו. פתחתי את החלון של הרכב, הגברתי את המוסיקה וצרחתי, צרחתי כמו שלא צרחתי מימיי תוך כדי שאני נזכר ששכחתי את הכדורים אצלה. מאוחר יותר שהשכבתי את הילדים לישון ראיתי הודעה ממנה- אתה עוד תצטער על מה שעשית. נדבר בבוקר השבתי לה, נכנס לחדר של הילדים מוודא שהם ישנים. לילה טוב, כתבתי לה.
כל אותו הבוקר למחרת היא לא ענתה לשיחות שלי. גם במשרד בו היא עובדת אמרו לי שהיא לא הגיעה לעבודה. מבלי לחשוב פעמיים יצאתי מהאוניברסיטה, הנעתי את הרכב ונסעתי. כשהגעתי לדירה שלה דלת הכניסה הייתה פתוחה. נכנסתי בזהירות, רוצה להאמין שהיא ישנה. אתה בטח לא זוכר מה קרה אתמול בלילה, שמעתי אותו אומר לי. היא לא הייתה בחדר, ובדיוק שהסתובבתי לצאת הבחנתי בכף הרגל שלה מבצבצת מחדר הארונות. התמונה התחילה להתבהר. הייתי חייב לעשות את זה רוברט, הוא אמר לי, המצב יצא קצת משליטה כשחזרת אתמול בחצות לקחת את הכדורים, הייתי חייב להציל אותך ממנה.