סליחה שאני חיה – סליחה שאני נושמת

כמה פעמים קמתי בבוקר שהייתי בטוחה שזה הולך להיות עוד בוקר של שגרה, אבל לא כל מה שאני מתכננת שיהיה כזה – הוא באמת כזה. דווקא לימים האלה יש נטייה להפתעות…

בחורה עם מחשב נייד

בימים המטורפים האלה עבורי – אני בקושי מצליחה לקיים סוג מסויים של שגרה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה שגרה. כל יום שעובר בלי שינויים, כמו אתמול וכמו שלשום – אלה עבורי ימים מבורכים- עד היום אני מאמינה ששגרה היא דבר לגמרי לא רע!!!   אף אחד לא ביקש /אמר : "למה לא הלכת….? למה לא עשית…? תגידי, שכחת כבר איך מבשלים את…? אבל –  ביום שהשגרה היא כבר לא חלק מהלקסיקון  כמעט לכולם אני רוצה להגיד אל תשאלו אותי למה….  פשוט ככה, לא הלכתי ולא עשיתי פשוט ככה. תהרגו אותי ותעשו את זה עכשיו. השתחררתם? יופי. אפשר להמשיך הלאה….
יש בי איזו נאיביות מטומטמת שחושבת שמאמינה שיום אחד זה עוד ישתנה. הדברים ישתנו. אנשים אחרים (במיוחד כאלה שקרובים אליי) יחשבו אולי שגם הם צריכים לעשות משהו או לפחות לחשוב על האחרים – אני צריכה להיות או נאיבית או מפגרת כדי לחשוב שזה עוד יכול לקרות. זה לא יקרה – למה? כי אנשים מתרגלים ל-טוב ולנוח ולמה לשנות, במיוחד אם זה לא שבור.
אני שומעת קיטורים מכיוון המטבח. איזה בית זה – אין כאן כלום לאכול !! כמובן שזה אחרי שביליתי במטבח שלוש שעות והכנתי אוכל (נכון, לא של שף – אבל בהחלט אכיל), מבחינת הקהל – אלה בדיוק הדקות שאני חושבת שאולי שווה לפטר –  ולהפרד אולי אפילו לא כידידים. יש גם כתובות אחרות.
סליחה שזה האוכל שהכנתי, בחיי הייתי בטוחה שזה פופולרי כאן – כי הוא נעלם יחסית מהר מהמקרר. כן – אני שומעת שאגה מהחדר, היית שמה לב שחלק גדול נזרק לפח והשאר נאכל כדי לא להשאר רעב. כן, גם זו דרך לאהוב – אהבה קשה, הדרך החדשה להביע אהבה. לא שמת לב שחלק גדול מחיובי כרטיס האשראי  הם חיובי משלוחים של מסעדות – כי האוכל שלך כל כך טעים…. אין לי אפילו כח לענות.
תגידי, עשית כביסה? "לא, לא הספקתי"  וגם ביקשתי ממך לעבור במכבסה לתת את הדברים. מתי אמרת הוא שואל אותי כאילו  הייתי עב"מ בבוקר והמילים ? פעם ראשונה הוא שומע אותן. אז מה? הוא אומר…יופי, אין כביסה נקייה. נכון – אני מסכימה ומצטרפת לעובדה הזו, קפוץ עכשיו ושים את הדברים, יש עוד כמה שעות ואפשר להספיק. הוא הרים גבה שחשבתי שתגיע כמעט לשמיים, כאילו אמרתי משהו שלא כתוב בספר החוקים של הבייתי..".  נכון, אני כל הזמן משננת לעצמי שמה שלא הורג – מחשל. טוב, אין ברירה הוא מבין – ממלמל איזו ברכה ונגרר לכיוון המכבסה. מכבסת המילים לא ממש תזיז משהו והוא יודע את זה נהדר.
לא יעבור יותר מדי זמן ואני אגלה בעצמי שדיברתי עם הבנקאי (ח"ח על הזכרון וההפעלה) – זה שידוע בכינוי "הידיד האישי שלי"…כי ככה הם הבנקאים. – הבנק הוא ידידנו, לא? טוב, לבנק דווקא הספקתי להתקשר ולריב איתם על גובה העמלות בחשבון. או….גם מכאן נפתחת חזית. ברוכים הבאים וסליחה בכלל שהעזתי לערער על גובה העמלה. כאן צריך לשמור על הטון, לנסות ולקוות להצליח. בכל זאת, עם הבנק צריך להשאר ביחסי ידידות. אני בולעת את שארית הגאווה שנשארה בי ומאחלת בשקט לידיד הספציפי הזה – שייחנק.
אתם יודעים מה? סליחה שנולדתי…. – סליחה שאני נושמת….. – מי שחושב שאפשר היה לעשות את היום הזה יותר טוב, זריז ויעיל – מוזמן לעשות את זה במקומי. דרך אגב – שבוע הבא זה לא תורי…
כדי למצוא אופטימיות ביום הזה, ביום שלכל אחד יש מה לומר לי, להעביר ביקורת על מה שעשיתי, להסביר לי מה לא עשיתי טוב…
ביום שבו אני מרגישה מתנצלת על שנולדתי ואפילו על כך שאני ממשיכה לחיות, אני מרימה טלפון לחברה , קובעת איתה לקפה ואחר כך לנסוע לעשות קצת שופינג ולסיכום היום – ליתר בטחון לקפוץ לבקר חברים – בכל זאת,  אם אני מרגישה שאני צריכה להתנצל שנולדתי ושאני חייה…..אז לפחות שיהיו סיבות טובות.