סליחה שאני חיה, נושמת ו….לא צולעת

איזו אכזבה !! הייתי אמורה להיות חולה, נכה, אומללה, לעצור את החיים ולא עשיתי את זה בדיוק לפי התפריט. איזו הפתעה. ממש מאכזב כנראה. אולי זו הסיבה שאני שונאת הפתעות..

בחורה עם מחשב נייד

כל פעם אני חושבת שאי אפשר להפתיע אותי יותר, נדמה לי שאני חסינה מהפתעות. אבל כנראה שבחיים האלה אין חסינות משום דבר – לטוב ולרע. האמת ? זה מבאס אותי להפליא…אני שונאת הפתעות. אני בנאדם שצריך לדעת מה יהיה, מתי יהיה ו…למה ואיך יהיה. ככה אני. כל אחד עם הדפקטים שלו.
מה לעשות ? גם אלוהים הפתיע אותי – זוכרים ? יום בהיר אחד התרסק לי עמוד השדרה וזה היה  מה-זה-מפתיע…אל תשאלו. נשבעת לכם שלא תכננתי. כ-ו-ל-ה  הלכתי לשחק טניס ולשחות והופס…שינוי מאסיבי בתוכניות, אפילו שינוי והפתעה ולא משהו קטן. אצלי הכל ענק. הפתעות לא יבואו אצלי בקטן – רק בגדול. אני חושבת שמאז אני שונאת הפתעות. (רק לעדכן שמאז עברו הרבה שנים ואני בסדר, יש חיים, בתי קפה, חו"ל, עבודה וכו' – לא לדאוג יותר מדי….אהה – מדי פעם יש גם כאבים. לא נורא. חיים. מסתגלים). יש לי תוכנית ? תנו לי להשאר צמודה פחות או יותר לתוכנית. יכול להיות שתגידו שזה נורא משעמם, שזה נורא צפוי – אבל זה בסדר לי. עד היום לא היה לי נורא משעמם גם בלי הפתעות. אז סיכמנו ככה? בלי הפתעות….
לא הכרתי אותה. הכרתי אותה דרך איזה פורום וירטואלי והיא הכירה את הסיפור פחות או יותר. אין מה לעשות – זה חלק ממני, זה חלק מהחיים שלי ואני – נגד הפתעות (אהה….אמרתי כבר). הכרנו  "וירטואלית" המון זמן, ובאמת לתחושתי ולדעתי גם לתחושתה חלקנו הרבה מאד מידע , גם אישי.
עד אז (המפגש שידובר בו תיכף..) חשבתי שפורומים זה מן דבר נורמלי וגם ככה השתמשתי בו. קשרים אישיים / מקצועיים / חברתיים / מפגשים וכו'.
ובכל זאת…יש הפתעות וכנראה שחלק מהן מנת חלקה של הרשת או מוחו המופרע של מישהו שהצטלבו דרכנו ברשת- כמו שנולדים יחסי אהבה / שנאה , מקצועיות, חברתיות וכו' – נוצרים גם קשרים שהיום אני יודעת שהם מפתיעים בצורה שמבחינתי אפילו אין לה שם. כנראה שלא יהיה לה.
נסעתי לחופשה (מותר – לא?). נסעתי עם חברה לכמה ימים של נירוונה ופינוק. לברוח מהעיר הגדולה. סיפרתי ל"אינטרנטית"  הזו – נקרא לה לצורך העניין א. (שלא יאשימו אותי בחשיפה או משהו דומה…). סיפרתי לה- זה הרי לא סוד.
מה זה טעיתי ? בענק !! אולי לא. יש נושאים או אנשים שלא צריך לחלוק איתם מידע כנראה. למה? תיכף נחלוק אותו איתכם…..
צלצלתי אליה אח"כ.  מי שמכיר אותי יודע שכאשר אני מדברת בשקט – המשמעות היא שאני כועסת -חבל"ז.
הצלחת להדהים אותי בערב ההוא אני אומרת לה. סליחה שבחרתי שלא להמשיך לבוסס בתוך הבוץ ההוא, סליחה שראית שאני מחויכת למרות החיים, סליחה אמיתית שאני בחופש (למען הגילוי הנאות..), יותר טוב אם היית רואה איזו מסכנה שכ-ל העולם ואחותו מרחמים עליה. אולי היה מאמר טוב לרשת. איזו באסה.
א. – אני מבינה שרצית להמשיך לבוסס בבוץ. זה הרבה עניין ורכילות, זה כמעט טוב כמו סיפור של אגתה כריסטי, זה נותן לך עניין בחיים, אני מבינה את הכל – אבל שאת? יותר מכל מי שמכיר אותי (שלא באופן אישי – אלא "רק"  את הסיפור עצמו) – היית מוכנה לסוע מהבית שלך (מרחק כמעט של שעה…) אל מקום החופשה שלי. זה בסדר, זה אפילו הגיוני לרצות להכיר את מי שאתה מדבר איתו "וירטואלית" כל כך הרבה זמן. דווקא שמחתי –  רק שלא הבהבת ברמזור  הקשרים הוירטואלים – הפתעת ו..טוטאל לוס – הקשר שהיה ביננו התרסק לגמרי מבחינתי.
זה פשוט לא ייאמן, כל כך הרבה זמן חשבתי שאני מכירה אותך, חשבתי שיצרנו איזה סוג של אינטימיות רגשית כזו  שאפשר וגם לפעמים נוצרים דרך הרשת. נסעת כמעט שעה לפגוש אותי (שמחתי ואפילו הבטחתי לך קפה ועוגה שתבואי…) – את ראית אותי עם שראוול מכנסי  תכלת מול מציאות, את הבטת לתוך עיניי. התעלת על עצמך , הסתכלת עליי בתמהון והבעת אכזבה נמרחה על פניך ושאלת אותי :מה, את יכולה ללכת?
עשית לי בחילה א. זה בדיוק המקום להקיא אותך מתוך הסיסטם שלי והייתי צריכה לעשות את זה מזמן רק שעכשיו אני מרשה לעצמי. אולי חיכיתי שבכל זאת תביני שאני לא צריכה להתנצל שאני מסוגלת לנשום ואפילו לצאת לחופשה וללכת…למרות מה שעברתי. למרות כל הניתוחים, למרות כל הפלטינות והטיטניום. למרות האשפוזים ולמרות הכל – אני מתפקדת. נכון, לפעמים אני מקטרת, אבל באופן עקרוני אני בנאדם די נורמלי…מפתיע, הא? אולי זו גם סיבה לכך שאני שונאת הפתעות..
באת אליי בסוג של אכזבה או תמהון והיית מספיק "חכמה" כדי לומר לי שזה ממש מפתיע לראות אותי בריאה (רואים את הצלקות בגלל בגד הים.), מחוייכת , ו…סליחה שאני לא צולעת. באמת סליחה גדולה.
כנראה שמי שעובר טראומות  כמו שאני עברתי בחיים – מי שמרסק את עמוד השדרה שלו, אסור לו לאחוז את החיים בכח ולהתרומם מחדש. לנסות לשחזר את החיים, לא הגיוני להיות בבתי חולים, לפגוש חדרי ניתוח לשעות רבות, מחלקות אשפוז ושיקום, ובכל זאת…להמשיך לא לאבד את האופטימיות, לשכנע את עצמי שכל הצלקות בגב שתיארו לי – להחליט שאלה ציורים מודרניים ובתוספת של הטיטניום – אני בכלל שווה המון כסף. ככה חיפשתי לי עולם דמיוני כדי להמשיך לשרוד נורמלי. לא הייתה לי דרך אחרת . גם היום – כשכואב לי נורא (לפעמים) ואני לוקחת אז מורפיום (לעיתים רחוקות – נא לא להכנס להיסטריה) – הטעם שלו ממש טוב: סירופ כמו אקמולי לילדים בטעם תות…לא נורא ואפילו עוזר. הבאסה ? אין התמכרות אם משתמשים באמת כשצריך בלבד.
א. – אני לא יודעת איך את יישנה. את בטח מחפשת את הדרמה הבאה שתחשבי שאת יכולה לצייר או לבנות. (אולי היית יכולה להיות סופרת טובה – את רוצה פרסום) אולי קריירה אחרת. לא אכפת לי בשלב הזה להיות רעה אלייך. אני מקווה מאד בשבילך – שרק לילה אחד , לא יותר מזה, תחווי את הכאב והייסורים שאני חווה כל התקופה הזו, את החרדה מניתוחים, החרדה המאד גדולה מחדרי ניתוח …ככה בדמיון, כשאת מנסה לישון – אבל לא מצליחה בגלל הפחדים  – אולי אם לילה אחד תעברי את כל אלה בפנטזיה – אולי אז לא תהייה בך לעולם התעוזה והחוצפה לעשות דבר כזה. לעולם. את "החוליה החלשה" – בדיוק כמו בטלוויזיה.
זה מכתב פרידה. אל תתקשרי, אל תבקשי מחילה. אין לך ולא תהייה לך מחילה אצלי.