סליחה על השאלה

להיות אוטיסט זה כמו להיות אליס בארץ הפלאות. אתה משוטט בארץ הזו וכולם יודעים מה מקובל ומה לא, מה גס רוח ומה נח, וכולם עובדים על ההגיון הזה, שנשמע לך לגמרי לא הגיוני, כמו חייזר שנחת במקום הלא נכון עם החוקים הלא נכונים

רובינו לא באים במגע עם עולם האוטיסטים. שמענו עליו פה ושם ממישהו שמכיר מישהו, ראינו על זה סרט או שניים (מי לא ראה את "איש הגשם?") אבל כמה מאיתנו יושבים עם אוטיסטים ומנסים לדבר איתם באמת?

הפרק הראשון בעונה השנייה "של מי השאלה" הוא פרק מצויין. הוא מאפשר מפגש עמוק באמצעות שאלות אנונימיות שבאות מאנשים מהבית, עם תשובות כנות של אנשים  על הספקטרום שבאות מהלב.

מה שיפה במפגש הזה בין השאלות של ה"נורמליים"  ל"לא נורמליים" שהוא מאיר את הקשיים של האוטיסטים להיות חלק מהחברה – אבל גם את הקשיים של החברה לשאת חריגות. בחברה שמדקלמת שוב ושוב ססמאות כמו "אותנטיות", "תהייה מי שאתה", "תעשה מה שאתה רוצה" – שכחו להוסיף כלל פשוט – אתה יכול להיות מי שאתה רק בתוך גבולות מה שמקובל, אם אתה חורג מזה – אתה חוטף. או כמו שאמרה ענבר פינק (אחת ממשתתפות התכנית)  בהקשר להתעללויות החברתיות שילדים על הספקטרום חווים "אני הולכת להעניש אותך על ההתנהגות המוזרה שלך, אלא אם יש לך פתק מהרופא שאין לך בררה אלא להתנהג ככה".

סליחה על השאלה ((צילום: יח"צ ודוברות – תאגיד השידור הישראלי)מה מרגיש אדם עם אוטיזם? (צילום: יח"צ ודוברות – תאגיד השידור הישראלי)

הפעם הראשונה שבה באתי במגע עם אוטיסטים הייתה לפני כעשר שנים.

באותה תקופה, עבדתי עם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז והוזמנתי על ידי מנהלת של אחד מבתי הספר בצפון תל אביב להחליף את המורה הקבועה. בין הילדים ה"רגילים" עם הפרעות קשב וריכוז היו גם כמה יוצאי דופן. חריגים בחריגותם. אז, לא כל כך ידעתי מה זה אומר ילדים על הקשת האוטיסטית, אבל שלושת החודשים שלי שם למדו אותי הרבה על נפלאות ומורכבות החריגות.

היה ילד אחד – שנקשרתי אליו במיוחד. קראו לו נדב. אני זוכרת שהוא אמר לי שהוא רוסי. ושני הדברים היחידים שהוא הסכים לדבר עליהם היו "הארי פוטר" וכל מה שקשור בתרבות הרוסית. מכיוון שאני בעצמי רוסיה, מיד דיברתי איתו במבטא רוסי (הוא אמר שהוא נולד בארץ ולא מכיר טוב את השפה).  דיברנו על מוסקבה, על מאכלים ששנינו אוהבים, לימדתי אותו לקרוא ולכתוב ברוסית, ושירים שכל ילד רוסי חייב להכיר על הדב מישקה. המפגשים עם נדב היו שעות הקסם שלי בבית ספר. לא הפסקנו לצחוק. לדבר שטויות ולצייר. הוא היה ילד חכם באופן יוצא דופן, עם ידע עצום על כל מני דברים שלא עניינו אותי – אבל מאד עניינו אותו.  אפשר לומר שבתקופה ההיא, שהייתה תקופה מורכבת בחיי, נדב היה חבר מאד מאד טוב שלי.

לפעמים שמתי לב שנדב מתנתק ממני ללא כל התרעה מוקדמת. זולג לדקה או שתיים לתוך עולם שלא יכולתי לבקר בו. הוא היה במקום אחר. כשהוא היה "חוזר" משם – הייתי שואלת אותו אם הוא הלך "לבקר ביער", נדב היה עונה לי שכן, והיינו ממשיכים כאילו לא היה דבר.

אחרי כחודשיים, אחד הילדים האחרים שאל אותי אם אני יודעת שנדב לא באמת רוסי. הופתעתי מאד. חיפשתי את התיק האישי של נדב וראיתי ששם משפחתו של  נדב הוא לא  אנסילביץ, כמו שהוא אמר לי, לנדב היה שם משפחה מזרחי מובהק. ליד השם שלו היה רשום את צרוף האותיות PDD לא כל כך הבנתי מה זה אומר – אבל באינטרנט היה רשום שנדב ממוקם על הרצף האוטיסטי.

סליחה על השאלה ((צילום: יח"צ ודוברות – תאגיד השידור הישראלי)אוטיזם, מה זה בעצם אומר? (צילום: יח"צ ודוברות – תאגיד השידור הישראלי)

 אני מודה שזה גרם לי לשוק גדול. לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות. איך לא עליתי על זה שנדב הוא לא ילד רגיל וניסתי להבין דרך המפגש עצמו – מה בדיוק מבדיל אותו משאר הילדים. נכון, היו את הנתקים האלה, הברורים, טיולי תודעה שאף אחד לא היה שותף בהם חוץ ממנו. אבל היה עוד משהו. מהותי. יכולתי לדבר עם נדב רק על דברים שעניינו אותו. יכולתי לבקר אותו בעולמו, אבל לא יכולתי להביא אותו לעולמות שלי. זה לא עניין אותו והוא לא הבין אותם. נדב לא נשמע לכללי הנימוס ולא העמיד פנים כאילו יש לו עניין בהם. הוא לא היה ניתן למשמוע ולאילוף. ולכן אהבתי אותו עוד יותר.

ילדים רגילים אפשר "לקלקל". אפשר לגרום להם, או יותר נכון, לאלץ אותם, לוותר על העולם שלהם, לשנות את ההתנהגות שלהם,  בתמורה לתגמול כזה או אחר, אבל כל הילדים על הרצף האוטיסטי שפגשתי באותה תקופה היו לגמרי נאמנים לעצמם. כל ילד – שונה מאחרו. כל ילד ועולמו. אהבתי את זה מאד. הזדהיתי עם זה מאד.

פרק הפתיחה של התכנית "סליחה על השאלה" של כאן (ערוץ 11) עוסק בעולם האוטיסטים. זה פרק נפלא שניתן להציץ בו לעומק לעולם שלרובינו אין מושג מה הוא אומר באמת. זה עולם שיש בו מורכבות חברתית, וקשיים רבים, אבל כל כך הרבה אמת ויופי. כמעט כל משפט הוא מראה חזקה לחוויה האנושית.

להיות אוטיסט זה לא פשוט. לשאת חריגות זה לא פשוט. ואני חושבת שהשאלה הכי חשובה שהייתה חסרה היא "האם היית רוצה להיות כמו כולם?"

אני מאד מקווה שאם הייתה נשאלת שאלה כזו  התשובה עליה הייתה "לא. ממש ממש לא".

לצפייה בפרק המלא:

[youtube jXelGhzKeRc nolink]