מס' ימים מתחילת המסע: 3

מס' ימים עד לסיום: 27

מס' מתכון מתוך ה-30: 3

היוש! מה ניש וזה היום?

איזה יום מטורף. אחרי הזנב של עצמי רדפתי. כבר התרגלתי לשני ימי חופש יחד עם הבלוג מלאים בשינה ובישולים, והיום כשהשעון מעורר צלצל ב2 ועשרה בלילה/ בוקר חשבתי שאני עדיין בתוך חלום. הגיוני גם שהייתי בתוך אחד.

מאז שהתחלתי לעבוד בקונידטוריה, אני לא ישנה טוב. כלומר אני ישנה טוב. אבל בחלקים. ישנה שש/שבע שעות אבל מפוצלות. ארבע בלילה ושתיים בצהריים, שלוש בלילה ועוד שלוש בצהריים, חמש בלילה ועוד שעה כשחוזרת מהעבודה. זאת שגרת חיי.כבר שנה וחצי. ישנה כשכולם ערים, ערה כשכולם ישנים. כשסבתא מתקשרת להגיד שבת שלום בדרכה לבית הכנסת היא שוב אומרת " ווי, בדאלאק, עוד פעם קמה באמצע הלילה? איזה עבודה בחרת לעצמך תגידי לי. תעשי לי טובה. את לא רוצה לקום כמו בן אדם? לישון כמו בן אדם? את גם בטח לא אוכלת בדאלאק. לא נורא. בעזרת השם בחתונה שלך. גם אמא שלך חיכתה הרבה עד שהגיע אבא שלך,ותראי איך זכתה ביי מאמי ביי לכי לישון". מחברת את כל המשפטים כאילו היו אחד ארוך בעל מסר אחד. ואני כבר לא יודעת במה להתמקד…

בדרך חזרה הביתה היום מהעבודה, כאב לי בכל כך הרבה מקומות שכבר פיצול הקשב שלי לא ידע במה להתמקד. בירך הימנית, בגב כף הרגל ששרפה לי, באגודל ששורף עוד מאתמול שחתכתי אותו עם הסכין שף בתנועה מלאת כוונה, בראש שלא נח כבר המון שעות, בגב התחתון, ובכללי, זזתי די באלכסון עד שהגעתי לדירה.

תמיד חשבתי שאני בן אדם שעובד קשה, אבל כשהגעתי לקונדיטוריה, הבנתי מה זה קשה. גם במובן הפיזי, וגם מבחינת החוסר שינה וגם במובן האישי-חברתי, אחרי שעות ארוכות על הרגליים, עבודה פיזית, לתקשר עם אנשים בשלוש בבוקר כשרק פתחת את העיניים ועוד לא התעוררת, והם בדיוק סיימו משמרת של תשע שעות והם בשיא העירנות, זה אחד הדברים היותר מסובכים. תמיד מישהו ער ותמיד מישהו ישן בעבודה הזאת. על כך המשתמע מכך.

אבל עכשיו, עם כל הכאב (וכואב) אין כמו להגיע לעבודה בשלוש בבוקר ולדעת שיש לי שעתיים שלי עם עצמי עם התנורים. יש בחוץ שקט שאי אפשר להסביר אותו במילים, ובאותו בחום של התנורים, עולם של שמרים וריחות מתגלה לי כל פעם מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה שאני אופה. מי שלא צפה בקרואסון חמאה נאפה לו לאיטו, שמחה גדולה בין שכבות של גן עדן של חמאה, לא ראה אושר מימיו (ולא טעם אושר מימיו!)

אני מתחילה להרגיש את העייפות, ומקווה שאצליח באמת לשרוד את החודש הזה יחד עם העבודה.

היום הכנתי (כמובן אחרי שנ"צ לא הצלחתי לעמוד בזה. העיניים נעצמו כבר ברוטשילד – שיינקין) סלט פטריות של אמא. אותו סלט שאמא תמיד אומרת " שיהיה גם לצמחונים עוד משהו לאכול" אותו סלט שמתחיל גדול בצלחת ותוך כדי הזמן שעובר עד הארוחה כבר נשאר ממנו חצי כי כל אחד עובר ומנשנש עוד ביס. קראנצי מלוח ומתוק בו זמנית.

איך אמא אומרת? "יותר פשוט מזה נשתגע". שלוש דקות עבודה.

היום הייתה איתי במטבח לירון, שבתכלס, שעד לפני שלוש שנים היינו רק שכנות, דירה מעל דירה בבניין בבאר שבע, ובכלל הייתי חברה טובה של השותף שלה, אבל בזמן הבלוג הקודם הכרנו, והיא הפכה לאחת החברות הכי טובות שלי בעולם. אחת מהקרובות ביותר, הזאת שמספרים לה את הסודות הכי כמוסים, זאת שלצערי גרה עכשיו בירושלים ואנחנו נפגשות פחות ממה שהיינו רוצות, אבל כל מפגש מתחיל בדיוק איפה שהפסיק הקודם. אני אוהבת אותך עד אין קץ. תודה על השיחות העמוקות שכל כך חסרות לי, ושאת בין היחידים שמבינים אותי. ואוהבים אותי בגלל ובזכות מי שאני.