סיפור שמתחיל בנקודה.

יום שני  12.12.2017 

בראשית.

אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור שמתחיל בנקודה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לצייר. בערך ככה. בנקודה בזמן, על שולחן עץ קטן, בגן רקפת. אחר כך בכיתה א', באמת שלא הבנתי למה צריך להעתיק צורות כל כך יפות בתוך שורות ולמה תמיד הכול חייב להיות רק על הקווים.

באיזשהו שלב כבר לימדו אותי איך לא לאהוב מספרים. אבל לצייר תמיד אהבתי.

זה היה, עדיין, ויהיה לתמיד, השטח הפרטי שלי.

בתוכו המסגרת ברורה לי, ואף אחד לא יכול להיכנס מבלי לבקש רשות.

השנים חלפו, ואני צמחתי איתן.

בכל מסגרת או עולם חדש הנגלה לפניי, מצאתי את הנקודה הקטנה, שממנה אפשר להתחיל ליצור.

את חדר המלאכה הקסום ביסודי, ואת המורות הבלתי נשכחות לציור ופיסול בתיכון.

אלו היו נקודות המוצא שלי שחברו יחדיו לרקמה של חיים ויצירה.

גירי השמן הרכים, הפחם והכתם. צבעי המים הנשקפים מן המראה.

האקריליק הזורם, הבדים הנמתחים, והעפרונות. המכחולים המהולים בצבע. הצנצנת המלאה בשאריות היום.

כל אלו הפכו ברבות הימים לגלגל של הצלה. לממלכה הקסומה שלי.

בכל מקום בו דרכו רגלי הקטנטנות היחפות, והשלכתי מעליי חלוק קטנטן של נחל, החלו האדוות של המים ליצור תנועה בחיים שלי.

מנקודה לנקודה, לעיגול קטן ואחר כך לעיגול גדול יותר ויותר, הנמוג עד אינסוף.

אנו נחשפים למעגלים בטבע בכל תחומי החיים. השמש המאירה והירח הזורח. נצנוצי הכוכבים. עלי הכותרת היוצרים פרח. התא בגוף האדם. גלגל העין.

הטבעות המוטבעות בגזע העץ. יום וליל. עונות השנה. פנימה והחוצה, שאיפה ונשיפה. איש ואישה. אדם ואדמה.

כולנו נקודות קטנות החוברות למעגל גדול אחד. חוצה גבולות. מעגל של צבע וטבע.

מעגלים הנשזרים אחד בשני ובמטה קסם, נוצרים עוד מעגלים, קטנים וגדולים,

כמו פטריות אחרי הגשם.

בסוף הקיץ, בין החמסינים לעליי השלכת, הסתיים בחיי עוד פרק ופתחתי דף חדש.

לאחר 8 שנים שבהן עברתי תהליך של ריפוי, מחובקת במסגרת שיקומית עוטפת. נפלטתי החוצה אל הריק. אל אוויר העולם.

אל דף נייר לבן, נקי וטהור. כזה שקשה ללכלך. כזה שכל דמעה קטנה מרטיבה.

כל כך לבן מרוב שהוא בוהק.

לבן, מעלה זיכרונות געגועים ופחדים. לבן, ההופך לשחור בלילות טרופים ללא שינה.

הכול התערבב בפלטת הצבעים שלי והכתם קיבל צבע אפור דהוי ומטושטש.

ואני נחלשתי.

ניסיתי בכל כוחותיי לחבור שוב אל הנקודה הפנימית הזו שממנה נאור הכול . ומצאתי.

חזרתי לנקודת ההתחלה. לנקודת האמצע שלי. אל הבטן שלי, אל תוך הרחם. שם הרגשתי בטוח.

את הנקודה סימנתי על הבד הלבן במרכז. בהתבוננות ובשקט.

מהרגע שהנחתי את עצמי במרכז נקודת הבינדו (מרכז המעגל) המנדלה,

אשר ממנה נוצר ונאור העולם כולו,

החל עולמי נוצר מחדש.

תחילה במעגלים קטנים.

בחיבוק משפחתי, במפגש עם חברים, ואחר כך במעגלים נרחבים יותר.

קיבלתי הזמנה להשתתף בערב זה, שעבורי הוא חשיפה לקהל הרחב וחלק ממסע ארוך בן 41 שנה.

וכך בעצם הכל מתחיל מכאן, שחור על הדף הלבן. רוטט, נוגע ופועם.

היצירה משחררת מתחים ופחדים, נוגעת בתהומות ונוסקת לגבהים. מרפה ומרפאה. מאפשרת.

ממלאה את הימים הקטנים והדקות הארוכות, בעיגולים קטנים של שמחה. ואני ניצבת במרכז,

ובמטה קסם, המעגלים זורמים ממני והלאה. ובלב פועם, פותחת את הדלת, ובצעדים קטנים

יוצאת אל הלילה הבהיר. מתבוננת בירח העגול הזורח ומבקשת משאלה.

מילים לתערוכה, שנכתבו לכבוד "מפגש יוצרים", מטעם יוזמה צפונית "דרך הלב", קניון "קסטרא",חיפה. נר שני של חנוכה.

[youtube V7xYkFsMKyU]