הפעם אני מספרת לכם סיפור שמתאים לראשית החורף. אני כבר מתכננת וכותבת אותו בראשי מזה מספר שבועות, ואפילו נערכתי עם תמונות מארכיון נהלל מבעוד מועד, אך לא נמצא לו היום המתאים, שמסמל ממש את תחילת החורף.
כמו הרבה דברים אחרים בילדותי ,שהיו פעם מאוד ברורים , כך גם היתה תחילתו של החורף. בבוקרו של היום בו היה יורד הגשם הראשון, "היורה", כאשר הייתי פותחת את דלת הבית כדי לצאת החוצה וללכת לגן הילדים או לבית הספר היסודי, הייתי מבחינה במספר דברים ברורים. מעלי העצים שצמחו סביב הבית, נטפו טיפות מים. הכביש הראשי התמלא בגושי בוץ כבדים שהשירו מעליהם גלגלי הטרקטורים בדרכם למחלבה. החלזונות הגדולים התחילו לזחול בכל מקום, משאירים אחריהם שובל של ריר שקוף. ועל יד דלת הכניסה לבית היו פרושים שלושה או ארבעה "שקים", כמו שנקראו אז שקי היוטה, שאותם אבא היה מביא מ"מחסן אספקה", כמו שנקרא אז "מכון התערובת" שניצב במרכזו של הכפר.
מידי בוקר בבוקרו, טרם הזריחה, אבי היה מקדים ויוצא עם המשאית הגדולה של נהלל ל"דגון" בחיפה, כדי להביא משם את ה"גרעינים" , ששימשו להכנת ה"תערובת"- המזון לבעלי- החיים. בדרך כלל היה מגיע חזרה לכפר מה"נסיעה ראשונה" בשעות הבוקר המוקדמות, ועושה עוד אחת או שתיים כאלו במהלך היום. בבוקר בו ירד הגשם הראשון כשהיה חוזר מ"נסיעה ראשונה" כאשר היה ממתין לתור לשפוך את התערובת ל"בור", היה נכנס דרך הדלת הגדולה, שהיתה ממוקמת ממש מול המסגרייה, אל האזור במחסן בו עמדה ערימת שקי היוטה, לצידה של מכונת התפירה הגדולה, בה היו העובדים מתקנים ומטליאים בחוט עבה ובתפרים גסים את השקים, כדי שלא יברח אף גרגיר. אבא היה בוחר שקים "טובים" ,חדשים יחסית ולא מוטלאים, שניים או שלושה פסי צבע סגולים נמשכו לאורכם, ואותיות שחורות קטנות באנגלית כתובות עליהם, ומניח אותם בכניסה הביתה.
כמו בסיפורים ובסרטים על ארצות רחוקות, בהם הילדים מתעוררים ומגלים בבוקר חג המולד את השלג מבעד לחלון, ואת המתנות תחת העץ, לא היתה שנה שבבוקרו של יום הגשם הראשון כשפתחתי את דלת הבית כדי לצאת, שלא חיכו השקים הללו בפתחו. אחד ניצב לפני הדלת ממש, כדי לנגב את הרגליים מהבוץ לפני הכניסה לבית. השני לצד הדלת, כדי להניח עליו את המגפיים והנעליים עמוסות הבוץ בחוץ ל"חניון לילה" כדי לא להכניס אותם הביתה, והשלישי ולפעמים גם הרביעי בקדמת רחבת הכניסה, כדי לנקות את הרגליים ניקוי ראשוני. ככל שהתקדמו להם ימי החורף, השקים צברו עוד ועוד בוץ שהפך לעפר דק. אחת המלאכות בניקיון של יום שישי לקראת שבת היתה להרים אותם, לטאטא ולשטוף בצינור גומי את העפר שהצטבר תחתם, ואז לנער אותם היטב, לחבוט בהם מול קיר או עמוד, ולתת להם להתאוורר מעט, לקראת עוד שבוע של בוץ נהללי כבד.
לא רק בפתח ביתנו היו שקים כאלו. בכל מקום בכפר היו מונחים שקים, מאותו מקור ממש. כשהיה מסתיים החורף היו נעלמים יום אחד, נזרקים כמו מעומלנים מבוץ לפח האשפה, ובתחילת החורף הבא, עם הגשם הראשון, שוב היו צצים חדשים כאלה, ממש כמו פטריות אחרי הגשם.
כיום, כבר לא משתמשים בשקים, לא רק בפתחי הבתים, שם ניצבים להם מרבדים מסוגננים שנרכשים בחנויות לכלי בית. אלא גם את התערובת כבר מזמן לא מאכסנים או מובילים בשקים. גם תחילתו של החורף לא כל כך ברורה. לוקח הרבה מאוד זמן עד שהגשם הראשון מגיע, ואז זהו מבול קצר מועד ורב פגיעה. גם החלזונות כבר לא מה שהיו פעם , הם בכלל התחילו לזחול על דוגמניות אקזוטיות בתשדירי פרסומת בטלוויזיה, ולייצר תכשירי טיפוח לפנים.
עד כאן, זו היתה פיסת נוסטלגיה מקומית, שהייתי יכולה להרחיב אותה ,ולספר על הדמויות הססגוניות של עובדי מחסן האספקה. על התור המשתרך של הטרקטורים ברחבה הקדמית שלו. על ה"רברס" המסובך שנדרש לעשות מי שהגיע תורו להתקרב אל הרמפה כדי להעמיס את השקים . כילדה, הייתי נזהרת מאוד שלא להסתבך בגלגליהם הגדולים של הטרקטורים כאשר הייתי הולכת לביתם של סבא וסבתא שלי "דרך מחסן אספקה", צועדת בסמטה שאולי היו מכנים אותה היום "סמטת מחסן אספקה" לו לא היתה נחסמת ונאטמת לפני שנים בקיר בטון אקוסטי גדול שנועד למנוע רעש ואבק.
יכולתי גם לספר איך כאשר הייתי מתלווה לאבא ליום עבודה, הייתי נכנסת איתו דרך מדרגות הברזל הצרות שמשמאל לרמפה אל משרדו של ישראל בוט, השכן ומנהל "מחסן האספקה", ומקבלת תגיות בריסטול קטנות וצבעוניות שהיו במשרד המאובק. תגיות שהיו נקשרות לשקים, ומציינות את סוג התערובת. באותו משרד נשענו על הקיר גם סלילים גדולים של חבלים בצבעים שונים, ששימשו גם הם מן הסתם להפריד ולהבחין בין סוגי התערובות, ותמיד לקחנו מהם, ברשות ובהוראת המדריכים כמובן, למחנות של התנועה.
אבל הפעם למרות שאני נשארת בנוסטלגיה, אני מספרת לכם סיפור אחר. אבל אתם יודעים איך זה אצלי, בסוף הכל מתחבר. לפני מספר שנים, במהלך חופשה קייצית וזוגית באילת, ישבנו באחד החופים האהובים עלינו לאור השקיעה הדועך. זאב אישי ישב עם הלפ-טופ על ברכיו. מולנו עגנה במי- המפרץ אוניית מסחר גדולה, והתלבטנו בינינו מהו המטען אותו היא נושאת, והאם הוא בשקים או בתפזורת. חיפוש קצר ב"גוגל" סיים את הויכוח שטרם התפתח. אני המשכתי להפליג לי במחשבות שעולות בחופשה נוכח שקיעה אילתית, ואילו הוא הפליג והמשיך לחפש באדיקות משהו בתוך המסך. ראיתי שהוא מאוד "בתוך זה", והשתדלתי לא להפריע לו. אבל בסוף הפרעתי לו, אחרי הכל, אני אשה, ושאלתי אותו מה הוא רואה.
"תשמעי" הוא אמר לי, "את זוכרת את מפעל שקי היוטה שהיה למשפחתי בארה"ב, בו ביקרת איתי לאחר נישואינו?" "בטח" אמרתי, "המפעל שהיווה מקור פרנסה ותעסוקה לרבים מבני המשפחה. המפעל שנכנסתי איתך אליו, ואמרתי לך שאני מרגישה בו כמו בתוך 'מחסן אספקה' בנהלל, רק ששם העובדות לא היו עובדים מהעיירה הסמוכה בעלי שמות משונים כמו "גצל", ו"בולקלה", אלא ברובן מקסיקניות שזכרו אותך עוד מילדותך, ואת אביך שהיה מנהל העבודה של רבות מהן בצעירותן. ולא עמד בו ריח 'תערובת', אלא ריח חזק של יוטה". "נכון", אמר לי, "אז עשיתי 'גוגל' על שם המפעל, ומאז אני רק עובר על שפע של דברים מעניינים ונפלאים שנגלים לעיניי".
השמש כבר שקעה מזמן, אפילו חזרנו לחדר המלון, וישבנו מרותקים לאורך שעות למסך הלפ-טופ. מצאנו פוסט של סנדרה, Sandra Sallin בת-דודה של אמו, שלא הכרנו עד אז, שהיא בלוגרית אמריקאית, הרבה לפני שאפילו חלמתי על בלוג משלי, בו תיארה בפירוט רב כיצד חגגו בעלי המפעל, אנשי המשפחה, היהודים האמריקאים, את חג המולד לעובדיהם הנוצרים. הפוסט מלווה בתמונות היסטוריות שמעולם לא ראינו, ומופיע בו אזכור ספציפי איך איוה, סבתו של זאב ניצחה על הכנת המזון. ברור שבאותו ערב כבר יצרנו עם סנדרה קשר דרך ה"פייסבוק" ,ונודע לנו ממנה על קלטת שהעבירה לאימו של זאב בארץ, בה מתאר סבו במבטאו היהודי הכבד כיצד פילס כנער מהגר מרוסיה את דרכו, אל עולם העסקים האמריקאי.
אבל לא פחות חשוב, ואולי יותר חשוב לסיפור שהפוסט הזה בא לספר, ראינו אינספור שקי יוטה ישנים ומקוריים של המפעל המשפחתי, וגם של יצרנים אחרים עומדים למכירה כפריטי " ויינטיג' " ב"אי-ביי". בעודנו מתבוננים בכל השקים הסטריליים הללו, שעברו מצולמים יפה מאוד דרך המסך, התעוררו אצלי בלוטות הריח והזיכרון של היום הראשון של החורף בכל שנה, וסיפרתי לזאב את הסיפור.
במהלך ההתבוננות בכל המוצע למכירה, למדתי לזהות את השקים של FRIEDMAN BAG COMPANY לא רק בשל החותמת שהוטבעה על כל אחד מהם, אלא גם בגלל סגנונו המיוחד של המעצב. ההדפסים היו צבעוניים וגדולים. "אתה יודע", אמרתי לזאב: "כשהייתי ילדה, הכי אהבתי את השקים עם ההדפס הגדול והצבעוני", והפלגתי בדמיון המזרחי שלי, אחרי הכל אנחנו במזרח התיכון, ואמרתי לו:" אתה יודע, יש מצב שכאשר אתה עוד היית ילד צעיר באמריקה, ואני ילדה רכה בנהלל, ולא הכרנו, ולא חלמנו שנכיר אי-פעם, ובטח לא שיהיו לנו נכדים משותפים, ששק שיוצר במפעל של סבא שלך באמריקה, הגיע למחסן אספקה, שהיה קרוב מאוד לבית של סבא וסבתא שלי בנהלל, ואבא שלי הביא אותו הביתה בראשית החורף, ואני ניגבתי עליו את נעליי או מגפיי מן הבוץ, ונהניתי מהציור הצבעוני", ואז ללא כל ספק ניתן היה להכתיר את האירוע כמפגש מרתק בין שתי אצולות.
במהלך הכתיבה עלתה במוחי מחשבה נוספת, אותה אני חולקת איתכם, ושואלת את קוראיי הנהללים בפרט, ובני ההתיישבות העובדת בכלל, האם אתם מנסים לדמיין את אחד השקים מ"מחסן אספקה" שלנו , בעיקר מאלו שניגבנו בהם רגליים כל החורף , עומד למכירה באתר כלשהו כפריט "וינטייג"?
חורף נעים.
______________________________________
תודה רבה לשרה אבידב, ארכיונאית מושב נהלל, שכמו תמיד נרתמה לעזרתי, ומצאה את התמונות הנפלאות של "מחסן אספקה", שחוץ מהריח, יש בהן הכל
תמונה 2-חזית מחסן אספקה. ברקע בניין המסגרייה, ואפילו מבנה המרכזייה של הדואר. וגם סוס ועגלה (ארכיון נהלל)
תמונה 3-שניים מעובדי מחסן אספקה (ארכיון נהלל)
תמונה 4-חזית מחסן אספקה. מוקה מקלר מעמיס שקים. יש טרקטור ועגלה, אבל ברקע יש גם סוס ועגלה (ארכיון נהלל)
תמונה 6-נחום תמיר ז"ל, וגצל (ארכיון נהלל)
שלושת תמונות שקי היוטה מתוצרת FRIEDMEN BAG נלקחו מתוך אתר "אי ביי". מאוד שמחנו לגלות אותם שם, אבל לא רכשנו, מחירם היה גבוה בעבורנו, אלא אם כן היינו מתכננים לתלות אותם בסלון ביתנו, אבל לא תכננו. בחלקו העליון של כל האחד מהשקים מופיעה מסגרת קטנה, ובה רשומים פרטיו של היצרן. FRIEDMEN BAG שהוא שם המשפחה והמפעל של סבא של זאב מצד אמו, וכמה מאחיו. (תמונות 1,5,7)
ותודה לסנדרה על הפוסט המרגש, ועל הקשר החם שנוצר מאז. Sandra Sallin
