בימים שעדין הייתי פרודה, אך האבא של הילדים לא גר איתנו יותר, לקחתי על עצמי לעשות את הסידורים הנחוצים בבית, בזמנים שהילדים לא איתי. רציתי לתת להם את כל זמני. המחשבה היתה, שבחוויה של הילדים ,אני עדין זוגית, למרות חוסר הנוכחות. רציתי לשמר את הזמנים שהיו לי איתם כאשר האב היה בבית. לכן ניקיתי את הבית כאשר הילדים ישנו או היו במוסדות החינוך. בוקר אחד, בני הקטן, שהיה בן ארבע, אמר לי: "את יודעת אמא, לפעמים אני קם בבוקר והבית נקי ולפעמים אני חוזר מהגן והבית נקי." שאלתי אותו מי מנקה את הבית. תשובתו הממה אותי אפילו יותר מהשאלה "אני לא יודע" הוא אמר. מליון מחשבות רצו לי בשנייה בראש. הרגשתי כמו המכשפה של עמי ותמי "מוחו של הבן שלי בידי – מה שאני ארצה יהיה בשבילו אמת לאמיתה" להרבה פחות חצי שנייה צהלתי בתוכי משיכרון כוח. ואז מיד שאלתי את עצמי, מה אני רוצה שהבן שלי יחשוב. אני יכולה להגיד לו "גמדים" ובעצם למה לא. יש אפילו אסכולה שלמה שחושבת שילד בגיל הזה לא צריך לחשוב בהגיון. אני יכולה להגיד "אלוהים" אם אני רוצה שיאמין באדון עולם. אני יכולה להשפיל אותו להגיד "תגיד בחיים לא ראית אותי מנקה את הבית מה אתה חושב לך" ולהיכנס לתחושות ההשפלה שאף אחד לא מעריך אותי ולא רואה את תרומתי העצומה לחייהם ואני מכירה את זה ….. ואז שאלתי את עצמי למה הילד שלי באמת שואל את השאלה. הרי אני בטוחה שהוא יודע שאני אחראית על הכל הוא סומך עלי ובטוח בי. אז למה חתיכת הפאזל הזו נמלטה מעיניו. לא יכולתי לשאול אותו. הילד בן ארבע הוא לא יכול להסביר לי מאיפה נובעת השאלה, גם אם הוא מבין בתוכו למה הוא שואל אותה. אני צריכה להבין לבד. לא הצלחתי להבין. באותו רגע נראה היה לי כי מיצית את יכולת החקירה שלי על המוטיבציות שלו ושלי ולקחתי החלטה. החלטתי לא לומר דבר ופשוט להתחיל לשטוף את הבית כשהילד איתי. השאלה לא חזרה יותר. לתחושתי היא נעלמה מהמחשבה שלו כי פשוט המציאות חזרה. כלומר חתיכת הפאזל הנעלמה חזרה למקומה. ואני נותרתי עם מחשבות.
הבן שלי חווה נס. נס שטיפת הבית. נס אמיתי. כלומר הבן שלי לא ראה את רצף האירועים שהביא לבית הנקי. הוא חווה נס. חשבתי על עצמי חווה נס. כולנו חווים מקרים שאנחנו אומרים זה נס. פתאום חשבתי שכשאני חווה אירועים שאי לי הסבר למה קרו ברצף הזה אני קוראת לזה נס. לעיתים קרובות, מיכוון שאני חילונית, אני מחברת אירועים ממוצאים ויכולה להגיע למסקנות מאוד דומות לאמונות טפלות בסגנון עשיתי אפצ'י סימן שזה נכון או דוגמא אחרת: האוטובוס הגיע בדיוק בזמן – איך הוא ידע שאני ממהרת. במגזרים אחרים יש סגנונות הסברים שונים. הרבה פעמים הרצפים שאנחנו יוצרים כדי להסביר לעצמינו את "הנס" מביאים אותנו למסקנות שיכולות לתקוע אותנו. אני הבנתי שבעצם "נס" הוא רצף אירועים שרובם לא ידוע לי ולכן עדיף שלא אבנה לעצמי רצף שלמעשה בנוי ממה שאני כן יודעת או רשום במוח שלי כאינפורמציה כלשהי. כי הרי אני לא מבינה את "הנס" אז אין טעם לדלות ממוחי המוגבל את מה שנעלם ממנו.
אבל זו בעיה קשה. איך להישאר בחוסר הידיעה. איך להיות במצב כאוטי כזה. איך אדע איך להגן להימנע להבין וכו'. הרי הכי קשה בעולם זה לא לדעת. יותר קשה מלדעת דברים לא נכונים. חוסר הידיעה גורמת לנו לתחושת איבוד שליטה. איך נהיה במצב בו אנחנו מרשים לעצמינו לא לדעת.
אני בניתי לעצמי תיאוריות שלמות. שכנעתי את עצמי שהרבה פעמים לא לדעת שומר עלי יותר מאשר תימרוני המוח שלי. עדיף לי לא לחבר דברים לא קשורים כדי להרגיש "יודע ושולט". בעיקר השקעתי המון זמן להתרגל למצב לא יודעת. להרגיל את מוח שלי לא לצרוח עלי כשאני מכריחה אותו לא לדעת. במבט לאחור גיליתי שהרבה דברים שנראו "נס" ברגע הראשון היו למעשה מוסברים ומובנים כשאינפורמציה רלבנטית הגיעה. הרבה פעמים הבנתי שאם הייתי נענית לאינסטינקט הראשוני לפרש את "הנס" הייתי מסתבכת מאד. לעיתים האינסטינקט הראשוני כן צדק. סיכמתי לעצמי שהמקרים האחרונים כל כך נדירים ששווה להישאר בחוסר הידיעה ולזכות בהגנה מבורכת שלה.