סיפור
אני מודה ומתוודה שבחרתי בשיר שנקרא "סיפור" לא רק בגלל הכותרת שלו שסייעה לי להציג את הנושא בדרך מקורית, אלא בעיקר משום שהילך עלי קסם.
שורת הכניסה שלי לשיר הייתה המטאפורה "צדפי עיניה", שמרגשת אותי בכל קריאה מחדש.
בקריירה המוקדמת שלי כמורה לספרות ויועצת חינוכית פיתחתי שיטה מיוחדת ללמד את נושא השירה, שעלול להיות מאתגר לתלמידים רבים לעורר התנגדות בעיקר בקרב בנים שבשבילם שירה נתפסה כמשהו "נשי".
השיר שנקרא "סיפור" של טוביה ריבנר סיפק לי את המפתח: העתקתי את השיר פעם בצורתו הגראפית המקורית ופעם בצורת פרוזה, הבאתי את שני התוצרים המודפסים לכיתה ונתתי לתלמידים לעבוד בחברותא ולהחליט האם זה שיר או סיפור?
ככה, עם הרבה ויכוחים וניסיונות שכנוע לכאן ולכאן (כמו שמתבגרים אוהבים..) צללו התלמידים פנימה לעומק ההבחנה בין שירה לפרוזה וגם לחוויה של השיר.
והשאלות הבלתי פתורות (וטוב שכך!) באשר לטיב מערכת היחסים שבינו לבינה, באשר למשמעות הריווח בין הבית האחרון לשתי השורות האחרונות, ולעובדה שהן נכתבו בסוגריים, באשר לכך שזהו "סיפור" שפורט על נימי הגעגוע והכמיהה, שמשרטט בנגיעות מכחול צבעים של אהבה, תקווה, חברות וגם חוסר אונים מול כוח שגדול ממך, מבלי להציע פתרון, או סיום "שמח" וברור, הפכו את השיר הזה עבורי עד היום למשהו שהוא כמו יין טוב שלא נס ליחו.
וכיום אני מביאה את השיר לבמת הביבליו-דרמה ומאפשרת לאנשים לפגוש את השיר דרך הקרביים , הרגליים, הראש והלב, תוך כדי משחק תפקידים.
סיפור / מאת: טוביה ריבנר
כשהאישה בכפר הדייגים סיפרה לי,
על בעלה שנעלם
ועל הים שחוזר ומת לפתחה ערב ערב,
החרשתי.
לא יכולתי לומר לצדפי עיניה
אהובך יחזור, או
הים ישוב, יחיה.
(יש ימים שאיני מוצא בהם לומר לך
אפילו מילה אחת.)
הצילום של איריס כץ.
