גלית
אני מגיעה באיחור קטן, כמו שקורה לי הרבה לאחרונה, היישר אל חיבוקה החם. היד שלי נשלחת בלי משים ומלטפת קלות את הפלומה הרכה שצמחה על ראשה ומדגישה את החיוך שמאיר את פניה ואת גומות החן שאני כל כך אוהבת.
ביום שבו ניתנה לי האבחנה הסופית, שבועות ספורים אחרי שמיששתי לראשונה את הגוש בשד השמאלי שלי, נשמטה הקרקע תחת רגלי והסתגרתי ביני לבין עצמי. הצעה לדבר עם קרובת משפחה שהחלימה מסרטן השד כמה שנים לפני כן עוררה בי כעס וגרמה לי להסתגר עוד יותר. לא רציתי לשמוע ולדעת כלום.
ואז, אחרי 7 חודשים של טיפול כימותרפי כותש ומתיש לגוף וטיפול תומך, עוטף ומרחיב לב של אוהביי לנפשי הדואבת, הגיע הניתוח. חומרי ההרדמה שקיבלתי בחדר הניתוח מוססו את חומת ההגנה שבניתי בחודשים הללו, אותה חומה שאיפשרה לי להיות האישה השורדת, החזקה, הנלחמת, המסוגלת שהייתי באותם ימים. כשהתעוררתי מהניתוח הייתי שבר כלי פיזי ונפשי ולא הצלחתי לאסוף את עצמי. ממרחק השנים אני חושבת שאולי בעצם קרה ההיפך הגמור, וסוף סוף הזדמן גם לחלקים הפגיעים, אלו שנתפשו בעיניי כחלשים, להשתחרר ולהיראות. בימים האלו הייתי מוקפת בחברים ובבני משפחה שבאו לבקר, כתבו לי הודעות ושלחו אלי את אהבתם בכל דרך אפשרית, כולל אספקת מזון טעים ומזין.
באחד הימים הגיע הִלה עם סיר של מרק עוף. "סיפרתי עליך לחברתי נעה והיא הכינה לך, שתתחזקי ותחזרי מהר הביתה". לא הצלחתי להיזכר מי היא, שכן מעולם לא נפגשנו מלבד דרך סיפוריה של הִלה. לרגע התבלבלתי: איך זה שאישה זרה שולחת לי מרק לבית החולים? בעודי לוגמת את המרק החם, יכולתי להרגיש איך הוא ממוסס בתוכי בעדינות רבה את הבושה בחולשתי, את כאבי הגוף ואת מכאובי הנפש שהשתלטו עלי מאז התעוררתי מהניתוח ולא הותירו מקום לשום דבר נוסף. המחווה האנושית הפשוטה הזו הצליחה לחדור את שריון הקושי שנעטפתי בו בימים שאחרי הניתוח וליטפה לי את הלב המרוסק שלי.
ארבע שנים חלפו. הטלפון מצלצל ותולש אותי מתוך כתיבת הפוסט השנתי שלי לחודש המודעוּת לסרטן השד. הִלה על הקו, מבקשת שאעזור לה למצוא דרך אל נעה, שנזרקה אל המערבולת הטובענית שפגשתי אני כמה שנים לפני כן. לרגע לא זכרתי במי מדובר, והִלה הזכירה לי את סיר האהבה המרפאת מבית החולים. ברגע אחד יכולתי להרגיש שוב בתוכי את תחושת השבר של אותם ימים ומיד אחריה את החום שהתפשט בתוכי אז, את החיוך הפנימי שהוא העלה בי. זכרתי גם את עצמי מסתגרת בתוך השבר והבנתי את חוסר האונים של הִלה.
נעה
"השנה היא שנת הסרטן שלי" היא אומרת, כולה אור, לוגמת מהמים ומסבירה: אמנם כבר אז, כשהתמודדה עם הסרטן, הבינה מה תרצה לעשות כשתחלים, אבל חלפו כמה שנים עד שהנפש שלה החלימה והיא מצאה את הדרך ואת המקומות בתוכה לממש זאת.
אני מביטה בה, מקשיבה לכל ניואנס של מילותיה, עוקבת אחר הגצים שנורים מעיניה ונזכרת בשיחה ההיא, השיחה הראשונה שלנו שמשתה אותי מתהום שלא ידעתי שקיימת בי, מאותו ערפל שחור שאיים לחנוק כל פיסת אור שנִצנצה בתוכי.
הטלפון שלי מזמר. על הצג הִלה. "אולי את רוצה לדבר עם מישהי שעברה את החוויה?", היא מציעה. "לא כרגע" אני עונה "אני צריכה רק את עצמי עכשיו, לא יכולה לשמוע אחרים. אולי אחרי שאדבר עם הרופא".
"זוכרת את גלית, השכנה שלי שליוויתי מקרוב כשהתגלה אצלה הסרטן?" היא ממשיכה. ואני, כל כך הרבה נמחק ממוחי באותם ימים, לא זיהיתי במי מדובר.
"את מרשה לי להעביר לה את מספר הטלפון שלך? היא תשלח לך הודעה עם הטלפון שלה שתוכלי להתקשר אליה אם וכאשר תרצי?"
"זה רעיון טוב" אני עונה.
יומיים אחר כך מופיעות מולי מילים שזורקות אותי כמעט ארבע שנים אחורה.
"נעה יקרה,
כשהִלה סיפרה לי שחלית, עלה בפי טעמו של המרק ששלחת לי לבית החולים.
בשבילי זהו טעמה של ההפתעה שבמפגש הבלתי צפוי עם חמלה אנושית טהורה ומרחיבת לב, שהרי לא באמת הכרנו זו את זו אז.
אני מציעה לך את עצמי בצורה, באופן ובזמן שיתאימו לך, אם בכלל.
באמת ובאהבה.
גלית"
ההיכרות שלנו הייתה מזמן, ממש מזמן, בנקודת זמן מאד מסוימת ולרגעים ספורים, ובאותו רגע לא זכרתי שעל אף שלא היכרנו, הכנתי במיוחד בשבילה מרק עוף שיהיה לה במה לחמם את נפשה לאחר הניתוח המאד לא פשוט שעברה. ההודעה ממנה הדליקה פנס קטן בליבי וחיוך רחב שעלה מהבטן נפרס על פני. התשובה שלי לא אחרה להגיע:
"בוקר טוב גלית.
העלית בי חיוך כשזכרת את המרק האוהב ואהוב…זיכרון ואני לא חברים טובים….
אני אוהבת לאהוב ולהיות, כשצריך ורצוי.
זה כמובן הקושי שלי – להיות במקום ההפוך
וזה כנראה מה שעלי ללמוד עכשיו.
אני אשמח לשמוע אותך וממך אחרי הפגישה מחר עם רופא באיכילוב במרפאת השד.
המון תודה"
מיד לאחר שיצאתי מהרופא, קצת יותר יודעת, הרבה יותר מוטרדת וחוששת שלחתי סמס וקבענו להיפגש למחרת. פגישה שלעולם תֶחֳרֵט בכל נימי נשמתי וגופי.
סוף דבר
אין סוף, יש המשך. נעה היא אחות הלב שלי, והחיים שלנו נשזרים אלה באלה בנקודות רבות. את הפוסט הזה כתבנו ביחד לפני שנתיים והוא התפרסם בבלוג של נעה ״חיה בסרט״.
אני סיימתי את לימודי הפסיכותרפיה והתחלתי לטפל. אני מגשימה יום יום את החזון שלי שנולד בחדרי ההמתנה של בית החולים ואני מלווה אנשים ונשים שמתמודדים עם סרטן, בין השאר במסגרת המרכז לרפואה משולבת-משלימה למטופלי סרטן באיכילוב.
נעה התמודדה עם הסרטן באופן מעורר השראה והחלימה, והיום היא מציעה את ליבה ותמיכתה לנשים שמתמודדות עם סרטן השד ומגיעות לחנות של יאנה דרום, שהיא סיפור מופלא בפני עצמו.
מתמודדת עם סרטן? מישהו קרוב לך חלה בסרטן? אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר
