נעמדתי ליד השולחן כשגרוני יבש ללא שום יכולת למצוא משפט הגיוני להגיד , האגו צרח לי בראש, איזה פדיחות, את לבד וכולם יודעים את זה , ועכשיו הבחור בא לשבת איתך כי את מסכנה אז אולי יצא לו גם איזה סטוץ ממך…לאחר מלחמת חורמה מול האגו וניסיונות כושלים להשתיק אותו הצלחתי להלביח חצי חיוך ולהתיישב על הכסא בעודי אומרת לעצמי, אם כבר האגו לקח שליטה פה אז לפחות ננסה להוציא ממנו משהו טוב.
התיישבתי על הכסא שלי, הבחור הושיט את ידו ואמר "נעים מאוד גלעד" לחצתי את ידו ועניתי "נעים מאוד גלעד…" הוא חייך בהבנה והרים את הכוס שלו לחיים, (את שמי לא אמרתי) הרמתי את שלי הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, אני כמובן ממקום של בחינה שלא היתה מביישת את בחינות הכניסה להווארד, הוא מצידו רק חייך, חיוך מתוק עוטף ורך.
היה שקט של כמה שניות שנראו לי נצח, האגו המשיך לפמפם, זרק את כל האפשרויות שיש בכמה שניות הנצחיות האלו, לא היו שם אפשרויות פשוטות , האגו עשה מאמצים עילאיים לסבך את המצב הפשוט כל כך ששני אנשים נפגשו במקרה ושותים כוסית ביחד.
"אם תפסיקי רגע את מסע ההבנה שהאגו שלך הכניס אותך, אסביר את הסיטואציה בשמחה" אמר.
עדיין כל מה שהצלחתי לעשות זה לחייך חיוך דבילי שמי שמכיר אותי היה שואל מאיפה זה יצא כי זה לא קורה לי, לי?! תמיד יש מה להגיד.
"ישבתי שם עם החברים וראיתי שאת שותה וויסקי, שזה כשלעצמו חייך אותי, כששאלתי את הברמן איזה סוג וויסקי את שותה, הבנתי שאנו שותים את אותו הסוג, אז אמרתי לעצמי שאני חייב להכיר את האישה המיוחדת הזו שמעבר לכך שהיא יושבת באצילות כל כך נשית בבר לבד , גם שותה וויסקי איכותי, זה כל הסיפור, אז את חושבת שנוכל להכיר , ככה סתם כשני אנשים רגילים?! בלי אתרים ובלי אפליקציות?"
תתפלאו , אבל הצלחתי סופסוף להוציא חיוך רגיל ….
המשך יבוא…