סיפור אחרון על בוץ-צעדת הגלבוע

סיפור אחרון (כמעט) על בוץ לחורף הזה. שיש בו הרבה בוץ, צעדה, גלבוע, נוער נהלל, מכונית מפוארת, מסעדה, מדריכים נחושים מאוד, אוטובוס צהוב ואפילו מרק בוכרי

תראו, אני לא מבטיחה שזה הסיפור האחרון ממש על בוץ, אבל נראה לי שזה הסיפור האחרון על בוץ לחורף הזה. אחרי הכל כבר התחילו מכירות סוף -עונה של בגדי החורף, הכנרת עולה וגואה לה מעלה מעלה, סכר דגניה כנראה ייפתח לרווחה, אז כמה בוץ רציני עוד יכול להיות השנה?

עוד רגע, הבוץ לא יעניין אף אחד, ממש כמו השלג דאשתקד (היה כזה?) אז אני ממהרת ומנצלת את הרגע, ובואו נצא מהר לדרך, כדי שלא נשקע כולנו חלילה בבוץ.

סוף השבוע האחרון , שהיה נעים כפי שהבטיחו החזאים, הוציא אותנו לטייל ולתייר בכבישי ישראל. אתם כבר יודעים איך זה אצלי, גלגלי הרכב מסתובבים, אחריהם גם גלגלי הזיכרונות בראש, והנה צצים להם הסיפורים.

גלגלי הרכב לקחו אותנו לגלבוע. בעוד אנו מתנהלים לנו, אחרי ארוחה משביעה באחת מהמסעדות הפזורות בסביבה, בנוחות הרכב החמים בפיתולי הכביש הנופי המקיף את הגלבוע, הגיחה מאחורינו מכונית מהסוג המהיר, הנוצץ והיקר. היא עקפה במהירות רבה על גבי קו הפרדה לבן בסיבוב פתלתל. לא רק אותנו עקפה, אלא שורה של מספר רכבים. ברור היה לי מיד שהנוהג בה לא למד לאהוב את הארץ, או את הגלבוע, דרך הרגליים, כמונו, ילדי נהלל (כפו שתבינו מהמשכו של הסיפור), וגם לא ניסה להתרשם מנופו המרהיב של העמק שנפרש למטה, לא רק בגלל האובך (שמנע ממני לעצור ולצלם לטובת הפוסט). אלא אהב בעיקר את יכולת התמרון של רכבו. יכולת, שאם אודה על האמת , נראתה כמו סצנת מרדף מבוימת היטב, מסרט הוליוודי בנופים זרים ורחוקים.

download_1024x768

באותה שנייה ממש, כשגלגלי המכונית לטפו את האספלט השחור, או ריחפו מעליו, נזכרתי איך נראתה והתנהגה הדרך הזו לא ככביש, אלא כשהיתה עדיין דרך יער מעפר כבוש, המיועדת לטיולים רגליים וצעדות. והרהרתי כמה אבק היה מעלה אז, ואיך היתה נראית מכוניתו ביום חול רגיל. אבל אחרי שתשמעו את הסיפור שלי, על יום שלא היה בו שום דבר רגיל, תנסו רק לדמיין איך היתה נראית המכונית.

בטח תשאלו מה טעם ראיתי להתגאות שוב בילדי נהלל, כשבכלל מדברים על הגלבוע. אך תאמינו לי, הפעם, הסיפור יעורר אהדה אפילו באוזניי מי שלא אהב אותנו בכלל מלכתחילה.

בנעוריי הדרכתי מספר שנים  ב"נוער נהלל", שהיה חלק מתנועת "בני המושבים", אבל היו לו הידורים וסטנדרטים משלו. למעשה, גם מבלי שידענו את זה, כולנו התאמנו לסיירת מובחרת כל הזמן, וכולנו, זה כולל גם את הבנות ואת החניכים הצעירים מאוד.

מרגע שנכנסנו בכיתה ד' למעגל הכיתות המודרכות, לא נהנינו רק מ"פעולות" בערב- שבת, אלא אחת לכמה שבועות יצאנו בשבת בבוקר לטיול רגלי בשבילי ארצנו. האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית היה מוריד אותנו בנקודה בה התחיל המסלול,  ולשמחתנו בשלב מסוים אחר- הצהרים, היה אוסף אותנו בסופו, עייפים אך מרוצים מלאי חוויות ומבוצבצים חזרה הביתה.

באותו חורף מסופר, לקח על עצמו את ריכוז פעילות המדריכים והנוער בחור נמרץ שאך השתחרר מהצבא, מהסיירת. היות שטרם גיוסו היה המדריך שלנו, אנחנו, צוות ההדרכה, היינו מוכנים ללכת אחריו בעיניים עצומות באש ובמים. למזלי באש לא התנסנו, אבל כפי שתלמדו מהסיפור הזה, הלכנו אחריו בגשם שוטף ובבוץ עמוק.

באחת מישיבות המדריכים הסתבר לנו שבאחת השבתות הקרובות עומדת להיערך "צעדת הגלבוע", והחלטנו לצאת אליה עם כל החניכים. היות שביניהם היו גם חניכי כיתה ד' שטרם טיילו קודם לכן, נרשמנו למסלול הקצר. כשפנינו ל"מועצה האזורית" להזמין את האוטובוס צהוב, הסתבר שאיחרנו מעט. כל צי האוטובוסים שלה כבר הוזמן לאותה שבת חורפית, לאותה צעדה,  על ידי יישובים אחרים.

Gilboa_march_Photo-Sagee_Moran_via-Elia_Salomon-elyah@mvpr.co_.il__1024x575 (1)

אבל אנחנו נהללים, זה מה שישבור אותנו? אוטובוס? הציע הרכז, ואנחנו אמרנו "הן" אחריו, שנזמין את האוטובוס לשעה מוקדמת יותר, כך שיספיק לאסוף ולקחת אותנו לפני שייקח את הנסיעה המתוכננת מלכתחילה, ואנחנו נחכה בגלבוע לא רחוק מנקודת ההתחלה, וכשיבוא הרגע המיועד ותחל הצעדה, נצטרף אליה, כאילו שזה עתה ירדנו רעננים מהאוטובוס.

כך יצא שקמנו מוקדם מאוד באותה שבת חורפית, ונסענו. החניכים עד מהרה המשיכו את השינה שנאלצו להפסיק כשיצאו בבוקר ממיטותיהם. אם אודה על האמת לאורך כל הנסיעה, חיכיתי ערנית ודרוכה שיגידו ברדיו שאולי הצעדה התבטלה, כי השמים שהלכו ,קדרו והשחירו מרגע לרגע, נתמלאו בענניי גשם כבדים, אבל לא אמרו.

הגענו והוצאנו מהאוטובוס החמים את החניכים  המתעוררים, וחיכינו סביב מבני הבטון הנטושים, הטובלים בעשב גבוה ורטוב במתחם "נורית" הקרוב לנקודת ההתחלה. מתחם שהיו בעברו בסיס גדנ"ע ,ולפני זה "כפר עבודה" או" מעברה.

ניסינו מצד אחד להתחמם סביב מדורה מאולתרת, כמו בסיירת, אולי אפילו עשינו תה. מצד שני רצינו להפעיל את החניכים, שלא יקטרו ,שלא "ילכו מכות" ושיוציאו מספיק מרץ כדי להתחמם, אבל שיישאר להם מספיק כוח לעשות את מסלול הצעידה.

למרות שבשנים האחרונות קמה לה על שרידי מה שהיה "מחנה נורית"  שכונת וילות יפה ומטופחת , כשעברנו שם בטיול סוף השבוע שלנו, ראיתי מחלון הרכב את הבתים הנטושים ההם, ואותנו מסתובבים סביבם מעסיקים את החניכים, תחת גשם שהפך באחת מזרזיפים לגשם כבד שניתך וניתך.

IMG_20200117_164157_1024x768

אתם זוכרים שב"קינת דוד" אמרו משהו על "הרי בגלבוע אל- טל ואל- מטר עליכם.." אז אמרו, ממש כמו שאנחנו אמרנו בביטחון בולט ומופגן לחניכים שהכל יהיה בסדר, למרות שכבר היה גשם שוטף.

עכשיו שוב הגיע הרגע הקריטי והמתבקש להזכיר לכם קוראיי הצעירים ממני, שאין פלאפונים, ואין קשר. קבענו עם נהג האוטובוס נקודת איסוף בסיום המסלול, זוכרים שככה זה, מי שהזמין באיחור, גם יחזור הביתה אחרי אלו שהזמינו בזמן. כשהגיעה השעה היעודה, והובלנו את החניכים אל נקודת ההתחלה, לא ידענו מה שאתם כבר יודעים, או לפחות מבינים מבין השורות, או מבין הטיפות, שבינתיים הודיעו ברדיו שהצעדה בוטלה, ונדחתה למועד אחר מפאת מזג- האוויר.

התחלנו ללכת, אולי אפילו שרנו "שירי לכת" ,והגשם המשיך לרדת, ממטרים ממטרים. למען האמת, לגשם כבר התרגלנו, ברוך השם, כבר היו לנו כמה שעות בשטח, ואחרי הכל, אנחנו נהללים. אבל הבוץ הכבד והחלקלק הלך והתעבה, לא רק על סוליות נעלי ההליכה שלנו, אלא על כל מסלולי הצעידה.

טוב, אתם מבינים, עכשיו נשארה רק  אפשרות אחת, כמעט כמו בבדיחה "שתוק ותמשיך לשחות". לעשות הכל כדי להגיע כמה שיותר מהר אל סופו של המסלול. החניכים איבדו לאט לאט את החדווה והכוחות. חלק מהם אף איבדו את זה יותר מהר. אז התחילו השאלות שאין מדריך שלא מכיר אותם, גם בתנאים טובים: "כמה כבר הלכנו?" ו: "מתי נגיע?" או בגרסתם המתוחכמת יותר :"תראי לי על המפה איפה אנחנו".

אתם יודעים, להירטב, מסתבר שנרטבים רק פעם אחת. אבל להחליק ולהשתטח על הבוץ, או לאבד את הנעל בתוכו אפשר הרבה יותר מפעם אחת. בשלב מסוים גם צריך לעשות פיפי, אבל אי אפשר היה להוריד את המכנסיים ספוגות המים מהגוף. וכן, למרות שבוטלה הצעדה, לא היינו לבד בשטח, היו אנשים נוספים, ולכן אי אפשר היה להתעכב בדרך, או לפרוש הצידה, ונאלצנו להמציא פתרונות יצירתיים.

download_1024x767

במצבים שכאלו, המדריכים מגלים כוחות שאין להם. כל אחד מאיתנו אחז בימינו ובשמאלו בידי החניכים והחניכות, שאחזו בידי האחרים. נוצרו מעין ראשי- חץ אנושיים שהמדריך מוביל, משדר אופטימיות ושליטה במצב, והחניכים נגררים נשרכים אחריו. דקלמנו שירים, סיפרנו סיפורים, גררנו ילדים והסוף לא הגיע.

בסופו של דבר כשהגענו לנקודת הסיום, נכונו לנו שתי הפתעות:

האחת-משום שבוטלה הצעדה, האוטובוס כבר חיכה לנו בסבלנות רבה בקצה המסלול, כי אלו שהיו בתור אחרינו, או לפנינו אם נדייק, נשארו לנמנם במיטותיהם, מעודכנים על הביטול.

השנייה– שנודע לנו שבשל הבלגן שהיה בשטח, זזו השלטים. איפה שהחץ הורה על  המסלול הקצר, זה היה למעשה המסלול הארוך. כך יצא שצעדנו פי שלוש ממה שתיכננו.

גם בבית חיכו לנו שתי הפתעות טובות:

האחת, שהחניכים כנראה הפנימו את תחינותינו, ואף אחד מהם לא מת מדלקת- ריאות.

השנייה, שכאשר הגענו בסופו של דבר הביתה, גילינו שאמא הכינה לאחותי שהיתה בשכבת החניכים הצעירה, ולי, את המרק האהוב עלינו (מרק בוכרי מושלם-דושפרה שמו). אגב אכילתו הרעבתנית והמנחמת, המשכנו לדקלם אחת לשנייה את השורות משירה של אנדה עמיר*, שנתנו לנו הרבה כוח במהלך ההליכה, הזחילה, הגלישה הגרירה וההחלקה בבוץ .

"כך קפצו בבוץ שלושתם, פה קפצו וקפצו שם.

נתמלאו המגפיים קצתם בוץ וקצתם מים."

New Doc 2020-02-16 22.33.37_2_1024x943

עכשיו נראה את ההוא, עם המכונית המפוארת שלו,  עושה עלי "דאווינים ואוונטות"  בגלבוע. למה מה?

New Doc 2020-02-16 22.33.37_3_1024x929

__________________________________

*שירה של אנדה עמיר "מעשה בצפרדע ומגפיים" (תמונות 5,6 לקוחות מתוך הספר)

תמונות:

תמונה 1-דרך נוף הגלבוע   inature.inpo

תמונה 2-תמונת צועדים בצעדת הגלבוע. צילום שגיא מורן. מתוך festivalim.co.il

תמונה 3-נופו של הישוב היושב על מה שהיה "נורית" מתוך המסעדה "חוות התבלינים" בגלבוע.

תמונה 4- דרך נוף הגלבוע   inature.inpo

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.