סיפור אהבה ישן נושן וקצר קצר לשנה החדשה

בחורה עם מחשב נייד

לא נותר לו אלא להביט ולחייך. איפה הם, הצעירים היום, לעומתו, שידע עוד טרם מלאו לו עשרים מה נכון ומה טוב. גל כאב חולף. זה בטח מימי הסבל. שלה. הילדים אמרו עליה – הגוף כמעט מת, אבל הראש, חד כתער. היא צעירה, הוא זעק לרופאים. מה פתאום מחלות של זיקנה. כבודו, הם אמרו, יש לכם נינים, הנינים צעירים. זו הייתה תשובה מטופשה מאין כמותה. כל מי שהביט עמוק לתוך העיניים הירוקות העמוקות שלה ידע שהיא ממש בתחילת הדרך. וגם מי שהביט מטה. בודאי מי שהביט באהבה.

כבר לא היה כוח, אבל הוא לא ויתר. מידי שישי, או יום שוק, תלוי מה בא קודם, היה שב עם זר פרחים. לא היפים ביותר. אלה שצריך לשבת ולסדר באגרטל בסבלנות, כזו שיכולה לקבל את העולם המלא בו הם נקנו. אוי, היא תמיד נזפה בו, אתה קונה לי פרחים שיהיה לי מה לעשות. ואני כבר זקנה ועייפה. אני אסדר! היה מתנדב, והיא, היא האישה היחידה בעולם שידעה שאין מה לבקש אותו מלאכות כאלה, בידיים עייפות הייתה מסדרת באגרטל, ומניחה בעייפות גדולה בשולחן שבמכתבה, ליד פינת האוכל הנוגעת לסלון. וגמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה.

וגם קורקבנים. איכס, היא הייתה מוחה. זה טעים, הוא היה מחייך. יושב לידה עם ספר פתוח, קורא ומקריא, והיא יושבת ומנקה אותם, אוי, נזפה בו, מה אתה קונה לי עבודה לעשות פה. אני לידך, היה עונה לה. זה קצת עבודה. היא אולי רטנה קצת. הוא בטח לא שמע. האישה הכי מופלאה רוטנת כשהיא מנקה והוא, הוא שומע נעימה.

הבוקר יכול להתחיל בלילה, תקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה..עם סימנים של בוא איילת השחר. אם היא מכינה שתיה ראשונה. אם היא מכינה נגיסון ראשון של יום. משם אפשר לצאת לדרך, לצאת לעבודה, לצאת למלחמה. אפשר, כשהיא מכינה, כל החיים. אין יום שיכול להתחיל רע, אם היא איתך.

גם בשנים שאחרי העליה. סדין עשתה ותמכר. ישבה ותפרה. הכינה שמיכות, לילדים, לשניהם, לאמא שלו. עצובה ויפה, מסדרת שכבות של בד, תופרת. רוטנת. והוא, הוא מחייך כשהיא רוטנת. לחם עצלות לא תאכל.

בצהרים, ישבה לה עם ערימות צמר, והכינה חוט, לסרוג, לקשט, להכין, לסדר. ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך. לעצמה זה לא היה לה משנה מה היא לבשה. מהודרת בעמידתה, כל סמרטוט נראה לו כמו לבוש במיוחד בהזמנה. הנה הוכחה. אישה יפה לא צריכה דבר חוץ מאשר את יופי עמידתה, והנה זו, אשת חיל, מי ימצא. שקר החן והבל היופי? הנה, גם יפה. הנה גם יפה.

עוד בשנים שרדפו אותה הצעירים, אי שם, בעיירה, חיזרו וביקשו. והוא, איש צעיר ומאוהב, התחרה על לבה. לבה העצום אבל הפרוע, שלא היה נכון לישיבה שקטנה, עם פרחים ומסרגה. לבה לא נענה. אולי. זה לא משנה. הוא רצה, הוא אהב. והוא גם ידע שינחה דרכם לטוב. הוא פשוט ידע.

לא חשוב מי אוהב אותך. כולם אוהבים אנשים יפים וטובים. כולם אוהבים. העניין הוא את מי אוהב אתה. והם, הילדים, עכשיו אומרים שהנה גופו צעיר, אבל מזמן הוא כבר לא פה, ולא ברור למה מחייך, למה קורא, למה נמוג מאז שהיא הסתלקה.

וגם עכשיו הוא מחייך. גם עכשיו. לא נותר אלא לחייך. מנוחה נכונה מסודרת לו לידה.

שנה טובה.