אתחיל ברשותכם, מערב מופלא שהיה לי אתמול.
מפגש מחבק עם בנות משפחת ורטהיימר. אריאלה- ציירת, אישתו של איתן ורטהיימר ואם המשפחה. סיון טלמור- ביתה, וזמרת מוכרת, ומאיה ורטהיימר- שחקנית.
צילום: גלית סבג המוכשרת galit sabag
הן יושבות ביחד, ומדגמנות משפחתיות ופירגון מופלאים. הן מספרות שהקשר ביניהן קרוב וכולו נטו אהבה. "זה התבלין הסודי של המשפחה", כך הן אומרות. משלימות זו את דבריה של זו.
אנחנו לוגמות עוד כוס יין של טפרברג, ואני מפליגה במחשבות משם, אל סבתא שלי.
מתי בפעם האחרונה ישבתם עם אישה בת 95, על כוס בירה צוננת, וניהלתם שיחה? שיחה רצינית, על נושאים ברומו של עולם: על אהבה, עבודה, או על פוליטיקה? אני ישבתי עם אישה כזו, מיוחדת. סבתא שלי.
החלטתי שכדאי שגם אתם תכירו אותה קצת, ותשאבו ממנה הרבה השראה.
סלפי עם סבתא
סבתא שלי נולדה וגדלה אי שם, ב-1923, בעיירה קטנה בגרמניה, בחבל הסאר, פלקלינגן שמה. לימים, עם עליית היטלר לשלטון, והתגברות תחושת הסכנה ליהודי אירופה, השכילו הוריה לעשות, ושלחו אותה לארץ ישראל עם "עליית הנוער".
סבתא, הייתה נערה צעירה כבת 15. היא הותירה מאחוריה את הוריה ואת אחותה הצעירה ממנה, מבלי לדעת אם ישובו וייפגשו. היא הייתה חדורת תחושת שליחות וציונות, ורצון עז להגיע לארץ ישראל ולסייע בהקמתה.
כשהגיעה אונייתה לחופי ישראל, נקלטה קבוצת הנוער עימה עלתה בבית הספר החקלאי בפתח תקווה, שם השלימה את לימודי התיכון.
הוריה ואחותה שנותרו באירופה במשך כל שנות המלחמה, התחבאו אצל איכר מקומי (שלימים הוכר כחסיד אומות העולם), וכך ניצלו חייהם. עם תום המלחמה, הם אף זכו לעלות לארץ. אולם לסיפור הזה אצטרך לתת במה בפוסט אחר.
בבית הספר החקלאי, פגשה סבתי את סבא שלי, שהיה מדריך מטעם "הנוער העובד" בבית הספר, והם התאהבו. לאחר שסיימה את לימודיה, הצטרפה אל סבי לקיבוץ אלומות המשקיף אל הכנרת, ויחד הם נמנו על קבוצת מייסדי הקיבוץ.
החתונה הצנועה נערכה בין שדות הקיבוץ, בנוף מרהיב, ולצידם של חברי קיבוץ אלומות דאז ומקימיו, כדוגמת שמעון פרס.
קיבוץ אלומות, בתצפית אל הכנרת
סבא וסבתא, צעירים ומאוהבים (מהאלבום המשפחתי)
תחילת שנות החמישים, כשהכריז בן גוריון על הפרחת הנגב והשממה, החליטו סבא וסבתא, מתוך אידאולוגיה עמוקה, ללכת אחריו למדבר וליישב את הנגב. הם הדרימו, והתיישבו בבירת הנגב, באר שבע. סבתא הייתה מהגננות הראשונות בעיר.
דורות רבים של ילדים התחנכו על ברכיה של סבתי. הציונות שהייתה חרוטה על ליבם של סבא וסבתא, הייתה לאבן יסוד בערכי המשפחה שבה גדלתי.
סיפור חייה של סבתא שלי – מגרמניה, דרך עליית הנוער, ותקופת הקמת המדינה, ועד ליישוב הנגב – שזור בסיפורה של מדינת ישראל. הסיפור הזה, שמגלם בתוכו שינויים רבים, והסתגלויות למצבים שונים, הביא למעשה לכך שלסבתא שלי יש יכולת ייחודית להכיל, להתגמש ולהתאים את עצמה לכל סיטואציה, מתוך ספונטניות ראויה לציון.
ואני אסביר:
סבתא שלי היא "ייקית", פרקטית מאוד בתפיסתה את העולם. היא רואה ראיה רחבה שמאפשרת לה לתכנן קדימה. היא מכבדת כל אדם באשר הוא, ומקבלת כל אחד מהנכדים (תשעה במספר), עם "השריטות" שלו.
יש לה יכולת מופלאה להיות תמיד אופטימית, ולמצוא את הטוב בכל סיטואציה.
יש לה יכולת יוצאת דופן לתקשר עם כל אדם, בהתאם למקום ולהקשר שבו הוא נמצא: לייעץ לאחד מה ללמוד, לדבר עם האחר על מקום עבודתו. היא תמיד משמיעה דברי טעם ענייניים. ומוסיפה מהידע שלה.
לנינים הקטנים היא מקריאה סיפור, ומשוחחת באיטלקית קולחת עם בת דודתה מעבר לים.
היא מגיבה בפייסבוק ועושה לייק. כי ככה היא, מעודכנת, מתקדמת, לומדת ובעניינים.
היא קוראת המון במליון שפות (גרמנית, איטלקית, יידיש, אנגלית) ובעלת ידע כללי רחב.
כך היא יכולה לנהל ויכוח פוליטי ער עם נכד אחד, לפתור תשבץ עם נכדה אחרת, ללכת לתיאטרון עם שתי נכדות נוספות, ולקפוץ לבקר כל אימת שמזמינים אותה (ספונטניות, אמרתי כבר?)
הכל קטן עליה, תמיד הכל אפשרי (טפו, טפו).
לבושה טיפ-טופ, עם צעיף תואם לנעליים, תכשיט שהולם את החליפה, ותיק אלגנטי.
היא צעירה ברוחה, ונדירה באופייה, ובנובמבר השנה תחגוג 95(!)
כשהחלטתי לעשות שינוי בחיי, ומבנקאית בכירה בבנק גדול במשק, עשיתי הסבה לעיצוב עוגות וסיפורי חיים בבצק סוכר, מרבית האנשים סביבי הרימו גבה מופתעת ושואלת. אבל סבתו'ש שלי, פרקטית ואופטימית כהרגלה, חייכה אליי ואמרה: "עשית חייל. הוכחת כבר כל מה שהיית צריכה להוכיח. תלכי אחרי הלב שלך, את תצליחי גם שם."
וכשסיפרתי לה על כך שאני כותבת עליה, ביקשה שאוסיף ואכתוב: "תכתבי שם שאני אוהבת אותך!"
סבתו'ש גם אני אוהבת אותך. מאוד.
אני מאחלת לעצמי מעט מן האופטימיות שלך, קמצוץ של ספונטניות כמו שלך, ואת הדרך ליצירת קשר עמוק עם הסביבה, מתוך הקשבה מלאה וחיבור לסיפורי החיים שכל אחד מביא עימו.
ביצירה שלי, למדתי ממך איך תמיד לחפש את הסיפור שמסתתר מאחורי הזמנת העוגה. אני מקשיבה בשקיקה, מחפשת את החיבור שלי לחוגג ולחגיגה, ומעצבת מתוך החיבור הזה, הפנימי. מתוך הלב.
אם גם אתם רוצים לנהל שיחה מיוחדת, לשמוע סיפורים מרתקים, ולזכות לראות את סיפורה של המדינה, לנגד עיניכם, אז תכתבו איזה פוסט בפייס. היא בטח תמצא אתכם ותגיב, סבתא שלי.
שלכם,
נגה